קוראים לזה חיים.

דבר ראשון, אני שמחה שאף אחד כבר לא קורא בבלוגים.
עידן הבלוגים פס מן העולם- היום הכל פייסבוק.
אם מישהו כן קורא פה, לא אכפת לי, כבר חמש שנים שהבלוג הזה לא מנסה אפילו להיות אנונימי וגם ככה אני מצנזרת את עצמי. אף אחד לא זוכה לראות את התמונה השלמה שקוראים לה מיכל.
 
אני חושבת שאני דוחה חברתית.
לא מבחינת דוחה "איכס, איזה דוחה" אלא כמו מגנט שלילי שדוחה מגנט שלילי אחר, כמו שמן שדוחה מים, פשוט מאוד, אני לא מצליחה לחפוף אנשים אחרים.
העולם מתחלק לשלושה חלקים (לא שווים בכלל) האנשים שלא מכירים אותי, האנשים שמכירים אותי ולא אוהבים אותי והאנשים שמכירים אותי ואוהבים אותי. אני בן אדם מאוד... אין לי מושג אפילו איך להשלים את המשפט הזה. אני לא קלה. אני לא הכי סימפטית בעולם, אני לא יודעת מה לומר בזמן הנכון, ברמה הכללית אני דיי גרועה בתזמונים. אני לפעמים תמימת דעים בצורה מציקה קצת. לפעמים המחשבות שלי כל כך קרות ושקולות שזה מפחיד. לפעמים יש בי שמחת חיים של דמות בסרט מצויר, כזאת שמספיקה להרים קבוצה שלמה של אנשים ממורמרים כדי שירקדו לצלילי קוקו ג'אמבו. אבל לפעמים יש בי כזאת קדרות דיכאונית שאני לא יודעת איך אני אי פעם אצליח לחייך. למזלי, האחרון קורה פחות, ולמדתי בערך להשתלט עליו.
אני אדם נורא רגשי. אני בכוונה משתמשת במילה "נורא", שמתארת משהו שהוא בצורה מוקצנת אבל לרעה. אני שוקלת מילים בכבדות. אני אוהבת להשתמש במילה הנכונה לכל דבר. אני לוקחת המון ללב, אני מתרגשת בקלות ומתרסקת בקלות גם כן. זה לא טוב. הו, זה כל כך לא טוב. למדתי מזה, נהייתי אדישה יותר. מעטים הם האנשים שאני מרגישה מספיק קרובה אליהם כדי להפגע מהם. אם פגעתם בי, אתם באיזה שהוא מובן יכולים להרגיש מוחמאים- מספיק אכפת לי מכם כדי להפגע, אתם ללא ספק מיעוט אליטיסטי.
אני חושבת שבכל אדם יש פעולת ההשוואה- כמה אני מאושר לעומת לפני שנתיים, לפני חודשיים, לפני יומיים. ויש לנו אמצעי מזעזע לא פחות- תמונות. הבעיה בתמונות שכולם תמיד מחייכים בהם. תמיד טענתי, ואמשיך גם לטעון, שאירועים שמתרחשים תוך כדי שמישהו מצלם נראים הרבה יותר מהנים. עושים שטויות מול המצלמה, מחייכים ומצטלמים- "היי, צלם אותי עם X" ואז שניכם דופקים חיבוק וחיוך רחב. איזה כיף היה, לא? תראו איך אנחנו מחייכים ונהנים מהחיים. נוסטלגיה זה דבר מייאש- כל כך כיף להזכר במה שהיה, כי זוכרים רק את הכיף. זה שלא שזוכרים -רק-, פשוט, יותר קל לזכור את מסיבת יום ההולדת המהנה מאשר את הדיכאון שהיה איזה שבוע לפני.
וזה לא קשור בכלל לנקודה שניסיתי להוכיח כשהתיישבתי לכתוב את הקטע הזה.
אני חושבת שאני דוחה מעליי אנשים, בפעולות שאני עושה, בין אם הן גלויות או לא. אני מוצאת את עצמי עם פחות ופחות חברים שאני יכולה להרים אליהם טלפון ופשוט לדבר.

ברמה הכללית, אני מוצאת את עצמי עם פחות חברים ויותר ידידים ומכרים.

אני דיי גרועה בלהיות צבועה. או לפחות שאני משדרת לאנשים שאני לא באמת מעוניינת בחברתם את זה, לא בגלוי, אבל בדברים הקטנים- ואז הם מתרחקים, ואז אני נשארת שרק האנשים שאני רוצה בחברתי נמצאים בחברתי. או לפחות ככה חשבתי- כי כיום, גם אנשים שאני מעוניינת בחברתם, לא יוצרים קשר.
ואני תוהה מה אני עושה לא בסדר. אם אני צריכה להתנהג אחרת.
ואז אני מגיעה למסקנה שלא. לקח לי לא מעט זמן להגיע למצב שאני מצייתת רק לתכתיבים של הראש והלב שלי, ולהתנהג בצורה שונה תיהיה בגידה במי שאני. ומי שכן יוצר איתי קשר, כזה או אחר אחרי שהוא נחשף למי שאני, הם האנשים שמקבלים אותי כמו שאני, ואלה האנשים שאני צריכה לצדי.
עכשיו, אם הם רק יתקשרו יותר.. :)

(הפוסט הזה קיבל תפנית דיי גדולה אחרי התרוממות מצב רוח, וזה כל היופי בחיים, לא?)

מיכל.