אני כן השתניתי.
הרבה, המון, מלא.
לפני איזה שבועיים ישבתי כאן מול המחשב ודפדפתי בין המילים שמהוות את העבר שלי, את ההוויה של מי שהייתי, ובחלקי, עדיין.
אני שמחה לומר שהתבגרתי.
אולי לא הפכתי לשונה לחלוטין, אבל מי בכלל רוצה את זה?
להיות מישהו אחר זה לא הפתרון, להיות גרסא משופרת של עצמי, זאת הדרך.
הדברים שעברו עליי, הו הו - מהאירועים הקטנים שנערמו עד שגרמו לשינוי קטן אך משמעותי, מהאירועים שזעזעו את הבועה הורודה שלי, השחירו את ימיי וגרמו לי לפקוח עיניים, להסתכל במראה, לראות, לבחון ולהבין. עשיתי חושבים והבנתי דברים על עצמי, שיניתי דברים בי, אולי לא בצורה משמעותית מפסיק שאני איהיה אדם אחר, אבל מספיק בשביל שאני איהיה אדם טוב יותר.
כמו עץ, אני גודלת, מתפתחת ומשתנה. אירועי החיים משאירים בי חותמם, חלקם ישארו עליי לעד, יהוו מזכרת עולם לדברים שקרו לי, חלקם יגלידו ויהוו צלקת קטנה על המהות שלי, ולא בטוח שאזכור מאיפה באו. וחלקם, כמו משב של רוח, יבואו וילכו, לא ישאירו חותם. אני לא איהיה אותו דבר, אני אשתנה, אולי אגדל, אתבגר וחזותי קצת תשתנה, אבל מבפנים אני איהיה דומה, במידה זו או אחרת, גם לזאת שהייתי לפני עשר שנים. השורשים שלי הם ההיסטוריה שלי, הם מי שהייתי ותמיד ולעד יהוו חלק משמעותי ממי שאני. חלק בלתי נפרד ממני, בלעדם, מי אני?
אבל בניגוד להשוואה לעץ, אני לא נשארת במקום. השורשים שלי לא כובלים אותי לאדמה, הם כובלים אותי לעצמי.
אני מניחה שאני אוהבת להתפלסף לפעמים, אבל אני לא רואה משהו רע בזה.
שינוי זה תהליך ארוך, שחייב להתחיל מבפנים.
אני חייבת להודות שהשתניתי, ואני שמחה על כך.
הנערה שכתבה כאן לפני מספר שנים ייחלה לא לקנא, לא להיות רעה.
אני כל כך גאה בדרך שהיא עשתה. אני כל כך גאה לזקוף לעצמי תכונות שהם חלק ממי שרציתי להיות.
והם בכל זאת אני.
אני סלחנית, אני לא יודעת להחזיק בתוכי כעס או טינה.
ומבחינתי, הלוואי וכולם יזכו לחיים מאושרים.
אני כבר פחות מקנאה. מייחלת דברים לעצמי, כן. חושבת "וואו, איזה כיף להם שהחיים שלהם כאלה", כן.
אבל זה הרבה יותר נקי. הרבה יותר, איך אני אגדיר את זה. טוב.
אני באה ממקום טוב יותר.
אין אדם בעולם הזה שאני מאחלת לו דברים רעים, ואני לחלוטין מתכוונת לזה.
נכון, יש אנשים שאני אפאתית לגבי עתידם ומצבם, אבל אם זה הכי רע שאני חושבת, אני מרוצה.
אני מרוצה מזה לגבי. מאוד.
אני מרגישה שהרבה מהמשפטים האלה מתחילים במילה אני, וזה גורם לי להרגיש אנוכית. אבל אם זה לא המקום לדבר בו על עצמי, אז איפה המקום הזה?
העולם ימתין.
אנחנו חיים בקיום אנוכי בו כל אדם חושב על עצמו, על טובת עצמו ושם את עצמו קודם.
אני לא רואה סיבה להיות שונה, לא רואה סיבה להניף את דגל האלטרואיזם. לא עכשיו.
עכשיו, אני באמת צריכה ללמוד.
אחת מהתכונות שקשה לי יותר לשנות בעצמי: היכולת המדהימה שלי להתעסק בטפל ולא בעיקר.
להעסיק את עצמי ולמנוע מעצמי לעשות את מה שצריך להעשות, בין אם זה עבודה, שיעורים או ללמוד את האות שין.
עד כאן.
אני רק חייבת לומר, אני שמחה מהכתיבה.
כבר דיי הרבה זמן שלא סתם נתתי דרור לכתיבה רציפה של חוט המחשבה שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
