איך זה שכשצריך אותו, העור העבה לא שם.
איך זה שדווקא האנשים שאני מוקירה מספיק כדי להרשות לעצמי להיות פגיעה-
הם הכי פוגעים?
זה הדברים הקטנים שהורגים בן אדם לאט לאט,
כמו דימום איטי מחתך קטן, שהוא נסגר דיי מהר-
אבל עוד חתך, ועוד חתך ולאט לאט לא יישאר בי דם,
לא יישאר בי כוח.
לא יהיה לי את ההגינות (?) לשתוק ולא לומר את כל הדברים שמפריעים לי בקול.
אין לי כוח לזה, זה מעמד ארוך ומייגע.
זה תור של שלוש שעות, וכבר כואבות לי הרגליים, ואין איפה לשבת.
אני רוצה לישון, אני רוצה לא להתמודד.
אני רוצה לברוח.
אני רוצה בועה.
תחושה נוראית של ריקנות, ששום דבר לא מסתדר, שקשה לי לנשום.
אני שונאת את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
