קוראים לזה חיים.

מרגיש כאילו שנים לא כתבתי. טוב, בעצם, זה סוג של נכון.

כבר שנה לא כתבתי, וזה אחרי שנה שלא כתבתי.

מה שעבר עליי בזמן הזה, הו הו, המון.

אני רואה ברשימות שלי פה בצד "ללמוד לרכוב על אופניים", אני שמחה לומר שזה דבר שסופסוף השגתי.

השתחררתי מהצבא, וזאת הייתה נקודת מפנה גדולה, שגרה של שנתיים נשברה.

הייתי במשלחת וטסתי לחו"ל, את הקיץ ביליתי בבועה אמריקאית שיורד בה גשם באוגוסט.

אחרי זה חייתי במציאות אחרת וטיילתי ברחבי ארה"ב, טעמתי קצת מכל מקום שביקרתי, והמשכתי במרוץ אחרי הניסיון להספיק לראות את הכל, ולחזור לארץ עד ה8 לאוקטובר.

ובאיזה שהוא מקום, מרגיש כאילו לא השתנה הרבה, כאילו אני לא השתניתי הרבה מאז הפעם האחרונה שבעצם הייתי פעילה בבלוג הזה, וזה בערך לפני איזה שנתיים וקצת.

אני לומדת עכשיו לפסיכומטרי. שוב. וזה לא שהוצאתי ציון רע בפעם הקודמת. פשוט שזה לא מספיק למקצוע הזה שאני בכלל לא יודעת אם אני רוצה ללמוד. ולמען האמת, אני סתם קונה עוד זמן ומעסיקה את עצמי, כי וואלה, אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד.

אני נמצאת בשלב המתסכל הזה בחיים שבו כולם מצפים ממך לעשות החלטות הרות גורל ולקבוע את מסלול העתיד שלך, והילדה שרצתה להיות רופאת שיניים בגיל 9 (ומזמן כבר ויתרה על הרעיון המגוחך הזה) עכשיו נמצאת מול הררים של כותרות גדולות של נושאים לימודיים ומקצועות ומרגישה שכל מה שהיא רוצה לעשות זה לדחות את ההחלטה הזאת בעוד כמה שנים, כי שום דבר לא "עושה לי את זה".

אני מרגישה כאילו למרות כל מה שעבר עליי, אני עדיין באותה נקודה, עושה מעגלים סביב נקודה A ולא בטוחה שבאמת קיימת נקודה B.

אני עדיין חיה בתוך גולם, מגוננת מכל רע על ידי החומות שבניתי לפני שנים והיום, אני בכלל לא יודעת איך לשבור, ואיפה שמתי את המפתח לשער.

אני עדיין מפחדת פחד בלתי מוסבר מהרעיון של "להרגיש", מהמחשבה שהאושר שלי לא תלוי בי.

עדיין חושבת שאני טובה מדי בשביל כולם, ואם זאת לא ראוייה לכלום.

אני כליל השלמות וחלאת האדם.

אני יהלום לא מלוטש והמיץ של הזבל.

אני, מסתבר, עדיין יהירה ומלאת תיאוב עצמי כמו פעם.

אין בי משהו שמתפקד היטב, הכל בי דפוק. 

לפעמים אני תוהה איך זה להיות נורמלית, והאם יש כזה דבר, נורמלית.

נו, כאלה שחיים כמו שרואים בסדרות, שהבעיות שלהם קשורות לעומס בלימודים, עבודה תובענית או מערכת יחסים מבלבלת.

לא להיות בת 21 שיכולה לציין מה לא בסדר בכל איבר בגוף שלה (ואני לא מדברת על יופי אסתטי, אני מדברת על העובדה שיש לי מפרקים שיוצאים מהמקום, שבגילי ה"מופלג" כבר עברתי פיזיותרפיות ב3 אזורים שונים בגוף)

אבל אין ממש הבטחה בריאותית גדולה במי שנולדה עם רגליים שפונות לכיוון הלא נכון ובילתה את השנה הראשונה לחייה בגבס, הא?

אבל אני כבר מעבר לרצון של להיות מישהי אחרת.

זה חסר טעם, אני מי שאני.

אני לא יודעת למה כתבתי.