קוראים לזה חיים.

בא לי קצת למות. ובא לי לומר את זה בלי שכולם יגיבו ויגידו שאני מלודרמתית ובכיינית.

קשה לי. פאקינג קשה לי. 

ואני בוכה, ואני בוכה לא מעט בכלל בתקופה האחרונה.

ואם זאת נראה כאילו כולם חושבים שאני מקצינה. ושאני לוקחת קשה מדי.

ושאני לא צריכה לפרסם בסטטוס שלי שאני מדוכאת.

אבל אני מדוכאת!

ואני לא רוצה שאנשים ישאלו אותי מה שלומי כשהתשובה היא "על סף התמוטטות עצבים".

אני לא מבינה כמעט כלום.

ולומר שזה לא כיף זאת המעטה.

ואני מנסה לקחת את זה כל כך ברצינות.

ולא חשוב כמה אני חושבת שאני בסדר, ושקלטתי, ואני אולי אפילו אצליח.

אני במקסימום בינונית. רוב הזמן בקושי עוברת. וגם נכשלת.

אני לא נהנית מהמצב הזה בכלל.

אני לא מחייכת ואני לא מבוסטה.

פשוט רע לי וקשה לי וקשה לי לעשות את ההפרדה.

ונמאס לי להעמיד פנים שהכל איתי בסדר כשמבפנים הכל מתמוטט וכושל וקשה לי לנשום.

וזה שדבר אחד מסתדר לי בחיים, לא מספיק לי כדי שאני איהיה מאושרת, מסתבר.