לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לי,לא טוב לילא טוב לי,לא טוב לי

נפל לי האסימון היום בזמן שאחיין שלי ניסה להעביר אליי את הכלב התורן,

ובמקום לקחת אותו מיד ולפנק אותו בליטופים, נרתעתי..

ורק המחשבה לתת אהבה ליצור הקטן הזה, עוררה בי סלידה.

ואז הבנתי..

מאז שהכלב שהיה אהוב ליבי נעלם, לא נתתי לאף כלב אחר למלא את המקום שלו בלב שלי.

מסתבר שזה התנהגות אופיינית שלי לכל מצב שמצריך אותי להפגין רגשות ופגיעות,

החסינות הזו מתחילה לשעמם אותי, אבל אני לא יודעת איך לשבור את המעגל, או אם בכלל כדאי לי.

ביליתי את ה5 שנים האחרונות באיזשהי כמיהה למערכת יחסים רצינית,

כזו שאני אוכל להעניק בה באותה קלות שהייתי מתנהלת בעבר.

לאחרונה, אחרי חיטוט נפשי קל, הבנתי שאני לא בשלב הזה של להעניק, לתת למישהו אחר מעצמי..אני לא יודעת אם זה מחוסר זמן, עצלנות, רצון לא להיפגע, או סתם רצון להישאר לבד בחדר.

אני רוצה ריגוש, משחקים, משהו שיגרום לי לתהות אבל ישאר לא אישי.

אולי להביא כלב חדש. 

חג שבועות שמח.