שומקום

וואו זה נראה כמו נצח שלא הייתי פה...

המקום הזה היה הבית שלי במשך כ"כ הרבה זמן וקרה שהצבא לקח אותי מהשגרה... שאני לא יודעת אם זה טוב או רע. אני רק יודעת שאני צריכה לכתוב. ומיד.

אני לא יכולה לומר בפה מלא שטוב לי, יש לי מלא בעיות עם עצמי ותמיד יהיו מכדי שאגיד שפשוט טוב לי.

אבל גם לא רע לי.

פשוט יש לי כישרון תמיד למצוא את הרע בטוב, או שאני מספיק מוכשרת כדי להרוס לעצמי את מעט הטוב שאני משיגה באותו הרגע.

יש לי מפקדת זונה, ואני שונאת אותה. כולם שונאים אותה.

בצבא יש חוקים מפגרים, אבל אני מסתדרת בינתיים, כי אני צעירה. ואני אוהבת את הצעירות הזאת.

אפשר לומר שאני משחקת אותה 'ראש קטן', או שאני פשוט נאיבית, או טיפשה. אבל זה לא נכון. אני בסך הכל קולטת לאט. וגם ביישנית וקצת מטומטמת, אבל זה לא קשור.

אני לא יודעת אם החברות שרכשתי לי בחצי השנה האחרונה הן באמת חברות.

בטירונות נקשרתי לבנות והייתי בטוחה שנהיה בסט פרנדס פוראבר. אבל לא.

אח"כ בקורס נשארתי עם חלק מהבנות ונוספו חדשות, ושוב, עם חלק אני עוד בקשר ועם חלק כבר לא.

עכשיו בסדיר אני בקשר עם חלק מהבנות, ומשרתת עם אחרות מהמקום עצמו, מתוקות חמודות רצח, אבל אני לא יודעת אם הן באמת אוהבות אותי.

לפעמים אני מרגישה ממש מוזר. למרות שזה לגיטימי להרהר באם אנשים אוהבים אותך או לא.

אני מתחילה לחשוב על רגשות, בעיקר כש'חברות'/חברות שלי עושות מעשים כאלה ואחרים.

אם הן פעלו מתוך רגש או מתוך רציונל. פשוט ככה. אבל זה נעלם מיד. בגלל שהרבה זמן לא חשבתי על איך זה לפעול מתוך רגש, שכחתי איך מחשבים דברים כאלה. איך מגיעים לתשובה.

קל לי להגיע למסקנה שאני סתם חופרת לעצמי בנשמה ובמוח, אבל כזאת אני מהיום שאני זוכרת את עצמי. ח ו פ ר ת .

אה, ו... אני בת 19.

החברות וה'חברות' חגגו לי בקטנה, אבל מאוד ריגשו.

לא היה ממש משהו, אבל היה לפחות משהו שלא היה לי מעולם.

היה טוב, הרגשתי קצת טוב, ולו לרגע אחד.

מזל טוב לי.