אי שם בשנת 2003 פתחתי בלוג. היתי בת 15, והכל היה כאן כל כך פשוט.

מוזר לכתוב כאן אחרי 7 שנים. ובעצם לכתוב על אותם הדברים שהיתי כותבת עליהם בתיכון.

הבעיה היא שאיני בתיכון יותר, והכל משום מה נראה כל כך אותו הדבר.

אותן הבעיות, אותם התסביכים - רק שהכל נהיה מוחשי יותר, רציני יותר. כבר אי אפשר לברוח מזה עם איזה יום מחלה מהרופא. כי הכל עדיין שם.

זה מוזר, אף פעם לא חשבתי שכך נראים חיי בני עשרים פלוס.

הסדרות האמריקאיות הורסות לנו את מוח.

אני מרגישה ילדה יותר מאי פעם.

לא יודעת כלום, לא חושבת כלום. אלף שאלות ולאף אחד אין את התשובות אליהן.

אנחנו אמורים להבין הכל לבד, אה?

חבל.

הכל היה הרבה יותר קל אם לחיים היו הוראות הפעלה. אני ממש טובה בלקרוא הוראות הפעלה.

בכלל, אני צריכה הוראות לכל דבר.

כשנותנים לי להתמודד עם דברים בעצמי נהיה רק בלאגן אחד גדול.

אז התחושה היא בהחלט מוזרה, להתחיל לשפוך שוב את החיים האישיים שלי על עמוד לבן. שוב.

הפעם הוא מעוצב הרבה יותר והרבה יותר משוכלל ומתקדם.

כמובן שהאשלייה שזה אישי שלי ולא פרוס לעיני כל משתמש אינטרנט, תורמת לעניין.

וזו כמובן היא רק ההתחלה של כל זה.

לילה טוב.