תפקידן של הבחירות הכלליות הוא להסתיר את העובדה שיש בחירות לראשיות המקומיות עוד שבועיים. הבחירות לראשויות המקומיות תקועות עכשיו בין בחירות באמריקה, שמענייינות את כל העולם ואותנו, לבין בחירות כלליות. במלים אחרות, את מי מעניינות הבחירות המקומיות?
בגלל שהתשובה לשאלה זאת לא ברורה, החלטתי להפוך כיוון. השאלה היא מה אפשר ללמוד מהבחירות המקומיות על הבחירות הארציות. להלן שתי תשובות מרכזיות וחצי.
1. מצבה של הציונות מעולם לא היה גרוע יותר - בכל אחת משלוש הערים הגדולות במדינה, והערים החשובות בה (עם כל הכבוד לראשון לציון) ישנו מתמודד לא ציוני לראשות העירייה. בירושלים מתמודד מאיר פרוש לתפקיד. בתל אביב מתמודד לתפקיד דב חנין. בחיפה מתמודד לתפקיד וליד ח'מיס. בירושלים מתמודד עסקן בן עסקנים מאגודת ישראל המייצג זרם אנטי-ציוני ותיק - החרדים. בתל אביב מתמודד דוקטור קומוניסט בן קומוניסטים המייצג זרם אנטי-ציוני ותיק בדוגמת הקומוניסטים וברית שלום. בחיפה מתמודד ערבי בן ערבים, שלא צריך להסביר איזה אנטי-ציונים הוא מייצג. מובן שסיכוייהם בהתאם למידת האיום שלהם על הקונצנזוס הציוני. הקונסצנזוס מוכן לסבול את החרדים ומשתף איתם פעולה, אז לפרוש יש סיכויים טובים להיבחר לתפקיד. ברית שלום והקומוניסטים תמיד היוו איום חריף מדי על הציונות בגלל עמדותיהם היוניות, לכן לדב חנין סיכוי קלוש להיבחר. לוליד ח'מיס, שמנסה להחזיר את עיריית חיפה לידיים ערביות כפי שהיה לפני קום המדינה, אין סיכוי. בכל זאת, יש כאן סמליות גדולה שבכל אחת מהערים הגדולות לראשונה יש מתמודדים לא ציוניים.
2. מצבן של המפלגות הציוניות הגדולות בכי רע, ובייחוד של קדימה. העובדה שהציונות נחלשת מתחזקת גם בחוסר הרלבנטיות של שלוש המפלגות הציוניות המרכזיות בבחירות אלה, ובייחוד של מפלגת השלטון - קדימה. מועמדים למועצות ולעיריות לא רואים במפלגות אלה גורם שיכול לעזור להם.
בירושלים איש אינו משתמש במותגים ארציים. העיר הלאומנית הזאת לא מתעניינת בפוליטיקה הארצית, שכן זאת מתונה מדי מבחינתה. עבור ברקת, הליכוד שמאלני מדי. עבור פרוש אין מפלגה ציונית רלבנטית. עבור גאידמק לא ברור בכלל מה ומי, ומועמד המחאה דן בירון רץ למען הבידורון. ירושלים נזנזחה על ידי הפוליטיקה הארצית.
תל אביב, לעומת זאת, זנחה את הפוליטיקה הישראלית ומנהלת פוליטיקה קוסמופוליטית משלה. העבר לא מעניין אותה. דב חנין רץ מטעם רשימה ירוקה אדומה. רון חולדאי רץ מטעם רשימה של אזרחים. גם אורן שחור רץ מטעם רשימה של אזרחים. הנושאים הם אורבניים שלהתייחסות הארצית אין להם נגיעה. לכן אין שימוש במפלגות הארציות.
חיפה כרגיל נטועה בעבר ועל כן הרשימות הציוניות המרכזיות קיימות אצלה. כמי שנטועה בשנות התשעים, הליכוד מריץ בחיפה מועמד. את אותו מועמד שהליכוד הריץ גם בשנות ה-90, רמי לוי. העבודה מריצה את פעילה המרכזי - ישראל סביון. וקדימה? קדימה יוק. מפלגת השלטון לא הצליחה לגרום למי שהיה התומך היחיד של ראש הממשלה בשנים האחרונות לרוץ מטעמה. יונה יהב, ח"כ מטעם העבודה בעבר הרחוק, שרץ בבחירות ב-2003 מטעם מפלגת שינוי והירוקים, ז"ל, רץ מטעם רשימה עירונית. כך, בעיר הגדולה היחידה שיש בה עוד זכר למפלגות הציוניות המרכזיות, אין זכר לקדימה.
אם מפלגה פופולארית מספיק כדי לנצח בבחירות הכלליות, הייתי מצפה שיהיה לה ייצוג וכוח מרכזי גם בבחירות לראשויות המקומיות. הייתי מצפה שמועמדים יקפצו על מותג מנצח שכזה ויוסיפו אותו לדף הלבן שהם מבקשים שנשים למענם בקלפי. הייתי מצפה מראש עירייה מכהן שתמך באולמרט, דוגמת יונה יהב, יבין את חוזקת המותג וירוץ לראשות עירית חיפה מטעם קדימה. וכלום. אף אחד מאלה לא מתממש. לא נותר לי אלא להסיק שמפלגת קדימה אינה מותג חזק כפי שהיא מצטיירת כרגע בסקרים. היא תקטן מאוד עד פברואר. אם אין לה כוח משיכה בבחירות מקומיות, למרות שאם תנצח בבחירות ארציות היא יכולה לשלוט במשרד הפנים ובכך לשלוט בראשויות מקומיות, דבר שמובן לכל ראש עיריה פוטנצאילי, כנראה שאין לה כוח משיכה כלל.
אז אלה שלש המסקנות שאפשר ללמוד מהבחירות בראשויות המקומיות: מצבה של הציונות מעולם לא היה רע יותר, מצבן של המפלגות הציוניות הגדולות מעולם לא היה רע יותר ומצבה של קדימה אינו כה טוב כפי שחוזים לה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
