חרונולוגיה חסרת חשיבות

א: מישהי אמר לך שאת נראית כמו עינב בובליל?

ב: ואללה?

א: כן, רק פחות שמנה.

ב: ויי, תודה.

זה היה כמעט ככה. רק כמעט. המחשבות הנוגות עולות בי תמיד בסיטואציות כאלה. אני מקשיב לאנשים באוטובוס. ישנם אנשים שאיני מצליח להבין מילה ממה שהם אומרים. הן אומרות, יותר נכון. פעם חשבתי שזה מבטא מקומי. אבל כנראה שלא. זה מבטא מגדרי-מוצאי שגם לגיל יש בו תפקיד. ואני מקשיב לשיחות, יותר נכון מצותת לשיחות, ואיני מצליח להבין מילה. עגה מוזרה שבה המלים נחתכות באופן כזה שאיני מוצא דמיון בינן לבין מלים שאני מכיר. אז אני מנסה לזהות, לחפש, לראות, לעקוב איך החיתוך משתנה, מה מדגישים יותר, מה מדגישים פחות, איפה עוצרים, איפה נושמים, ולמה אני לא מצליח להבין מלה ממה שאומרים.

אפילו אני עצמי שמתי לב לכך שאני מדבר פחות ברור. נדבק מהסביבה, בולע עיצורים, מדבר מהר מדי, מדגיש פחות מדי, רץ מהר עם המלים, מדבר בלחש, בלי נשימה עמוקה, בלי הדגשת המצריך דגש.

ישנו שיר נחמד בשם "עיר בלי זיכרון" של אביב גדג'. אבל גם הוא, כשמקשיבים הקשב היטב למלים מורח אותן ולא הוגה אותן כפי שצריך. וחבל, זה היה מחזק את השיר ואת מסריו, כי שלומיאליות בהגייה טיבה שתהרוס כל יצירה.