בשישה בספטמבר 1999, אם זכרוני והדרקון שלי אינם משקרים, נחתתי לראשונה באמריקה. ארץ גדולה, רחבת ידיים, שאצלי הצטמצמה, כרגיל, כמו בכל עיר שבה חייתי עד אז, לשלושה ארבעה מקומות, אחד מהם צריך להיות ספרייה.
למרות מרכזיותה של הספריה, עד אותה נסיעה קראתי רק ספר מסעות אחד על אמריקה.
מסתבר שיש הרבה יותר. עכשיו כבר קיבלתי עוד שלושה לפחות, אולי שניים, אני לא יודע לספור כרגע.
כרגיל הרושם של הספר הראשון הוא זה ששולתתתת.
אבל כדאי לספר גם על האחרים. אמריקה, ארץ גדולה, רחבת ידיים, שכולם אוהבים לשנוא או שונאים לאהוב או נמצאים איפשהו באמצע. גם אני לא הייתי באמצע. אני לא נוהג להיות באמצע. כתבתי על זה כבר די הרבה פה, על עליבותו ושיממונו של המרכז. אולי לכן מרכז אמריקה נקרא פליי אובר סטייט. ולא, אני לא מתכוון למקסיקו. אין צורך לדון בשממות.
חלק מספרי המסע בדיוניים לגמרי, חלקם אמיתיים כאילו. עכשיו אני באמצע ספר מסע שני כזה. בועז גאון, עיתונאי ואיש תקשורת ובן של מישהו (כנראה), כותב ספר על מסעותיו באמריקה. "במקום שם אמריקה נגמרת", נקרא הספר. קשה לקרוא לי את הספר הזה. כי, הוא כותב אותו ממקום הפוך. הוא מסתכל על אמריקה כעל אדם שחלומו נשבר, שאהבתו נתכזבה. מעולם לא אהבתי את אמריקה. איש מיושן כזה, שמעדיף אולד קול, כלומר את אירופה, על המזג הממוזג שלה, על ההבנה שהגודל אינו קובע, על מתינות שהושגה בנהרות של דם. וכל זה היה לפני עידן בוש. היה מצחיק להיות באמריקה כשבוש נבחר. אני סוטה מהנושא. לא יודע, אני אמשיך לקרוא את בועז גאון, כי יש תפיסה כזאת שכל מי שכותב על אמריקה חייב חלקית לאהוב אותה.
לא קנו לי את בודריאר וכתביו על אמריקה. קראתי את זה לבד. בספרייה. לפני הרבה שנים. מה אני זוכר? את הדו-ערכיות האופנתית כל כך של בודריאר כלפי אמריקה. דו-ערכיות שבעיניי דמתה יותר מכל לאמצע מעושה, שמנסה לתפוס הכל ולא לתפוס כלום, להגיד הכל ולא להגיד כלום, לצאת חכם.
גם ג'ון סטיינבק עושה דבר דומה. אולי מחר אצטט ממנו משהו. הוא נוסע באמריקה של שנות ה-60 ומתאר בצורה מדויקת את כל הזרעים שינבטו לרעות החולות הקיימות בה היום. אבל הוא עושה זאת מתוך אהבה לארצו. סופר שעסוק לכתוב על דברים שחורים בארצו, והכל מתוך אהבה. בישראל עמדה כזאת נתפסת כלא לגיטימית. אסור למתוח ביקורת על המדינה. מי שמותח ביקורת על המדינה, ליברמן כבר ידאג ליישר אותו. לימין כמובן. לימין שור.שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה, היום הזה. בסופו של דבר סטיינבק, במסעותיו עם צ'רלי, נתקף דיכאון עמוק שמחייבו לברוח חזרה לביתו בניו יורק, אותה עיר שעושה הכל כדי לבדל עצמה מאמריקה, בה היה סטיינבק. סטיינבק גם לא כותב מילה על ניו יורק - עיר המוצא שלו ועיר הסיום שלו. היא אינה חלק מאמריקה, לפחות לא במסעותיו. דבר מוזר, שכן המקור, שאבד לפי בודריאר, חשוב להבנת המסע. אלא אם כן כותבים אגדות. וסטיינבק לא כתב אגדות, או לפחות לא ניסה לכתוב אותן.
אבל כל שלושת אלה חיוורים לעומת זה שכתב על מסע באמריקה בלי שרגלו דרכה שם אי פעם. על ארמונות מפוארים, שלא נקראים ארמונות (מילה מלכותית שנוגדת את התפיסות הרפובליקניות של אמריקה) אלא אחוזות, שאין להם התחלה, אמצע וסוף. אמריקה שהגודל האישי, המרחבי, הנפשי והתפיסתי גדולים מדי על העולם ועל המציאות. אמריקה שמערבבת פנטזיות עם חזיונות תעתוע אחרים. כרגיל, לא צריך להיות במקום מסוים בשביל לתאר אותו במקום שיקלע אחר כך לטעמו של כל זר אירופי, או ישראלי שמעדיף את אירופה, כדי לקלוע. קפקא ב"אמריקה", בתרגום הישן - אני איש זקן ומריר יטענו תומכי אמריקה השחורה - תיאר את אמריקה בדרך ששום איש לא יוכל להגיע אליה אחר כך. וזה שהסיפור נקטע באמצע - גם הסיפור של אמריקה לא נגמר אף פעם. אלי אלי.
ולפני שאתם קופצים עליי, אני יודע, אני חייב לקרוא את דה-טוקוויל. חייב. אבל זה כנראה יחכה. שלא נדבר על מרק טויין ועוד אי אלו שכאלו.
אז חשבתי אולי להתחיל שוב בששה בספטמבר, עת הגעתי בפעם הראשונה לאמריקה. הגעתי בנוחות מסוימת. ללא מטען רב על גבי, בלי אנשים שתלויים בי ואני תלוי בהם, נקי מקשרים, בין היתר בגלל החום שהיה אז בארץ, והבחילה שהרגשתי שעולה בי לנוכח הקורה כאן. תחושה של חוסר מוצא, חוסר עתיד, ובעצם, היי, דבר לא השתנה בארץ. רק שמאז החכמתי וגיליתי שאכן דבר לא השתנה בארץ, אבל נזכרתי שאיני מאמין בעתיד טוב יותר, אלא בהמשך החיים. ואת המשך החיים אפשר לעשות בכל מקום, ללא קשר למזג האוויר שבו. חשבתי כמו בועז גאון לכתוב על הפעם הראשונה שלי באמריקה לעומת הפעם השנייה, אבל השוואות שכאלה, דלות בעיניי, הרי איני מאמין בשינוי, אמריקה לא השתנתה, אני לא השתנתי, והים הוא אותו ים. רק שמיר חסר לי. שמיר ושית. הייתי יכול לספר על המלון בו שוכנתי בשבועיים הראשונים. מלון נוח ומרכזי שעזר לי למצוא דירה נוחה ומרכזית, וקצת מופרעת. על האופניים שהובילוני לאותה דירה, עם שותף מוזר, שלאחר זמן קצר איפרד ממנו בנסיבות מחשידות למדי. על המלון שאיש עשיר שיכן אותי בו. על הנסיעה באופניים לים, ועל התסכול מהמפות של יאהו, שמראות מסלולים בלי פרופורציות, דבר שגם לכך שנסעי 20 מייל בצהרי היום החם, בלי שאבין שזאת אני עומד לעשות. ולהגיע לשכונת עוני, או פשע או מצוקה, שלאחר מכן אגור סמוך אליה. אבל, לשם מה? כתבתי כבר את כל הסיפורים האלה, איני בועז גאון, עיתונאי, איש תקשורת ובן של מישהו (כנראה) שזכה לכתוב על כך ספר (לא מענין במיוחד), ואין טעם שאייגע את מעט הקוראות כן בסיפורים סנטימנטליים, הזויים, ומחוסרי הקשר על חוויות של אדם צעיר, חסר קשרים, חסר אמצעים, וחסר יכולת כתיבה על אמריקה. תקראו את קפקא, זה יספיק.
אז כן, מה חשבתן שיהיה המשך? מי לא? אך אין לאן להמשיך כרגע, אולי נמשיך לרגע הנוכחי. בו הזקנה שיושבת לידי מקשקשת עם הפיליפינית שלה באנגלית, על הנעליים שלה. של הפיליפינית. על הטיסה של זאת האחרונה המתקרבת. על שבוע הבא, שלא ברור מה יקרה בו, לא לפיליפינית ולא למבוגרת, כי איני מקשיב להן. רגע. אפשר להמשיך עם הרגע, כפי שאמרה הפיליפינית. אבל אולי הרגע העכשווי אינו קשור לרגע איתו התחלתי. איתו ששה בספטמבר, 1999, עת נחתתי לראשונה באמריקה, ולא ידעתי מה אפספס בארץ. אני מקווה שהסצנריו הזה לא יחזור על עצמו.
אז נפסיק עם הרגע, ועם אמריקה, ונבטיח שהמשך יבוא. אולי.
2b continued
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
