יש משהו מחריד לשבת מול תמונתך.
לא סתם תמונה. תמונת שלדך.
עצמות מרקדות. עצמות מרקדות.
לשבת אל מול עצמותיך שבוהות בך בזמן שאתה בוהה בהן.
בייחוד אם אתה סובל בעת הבהייה בהן.
אין סיבה לבהות בעצמותיך, אלא אם כן אתה סובל.
אנשים לא מסתכלים על עצמותיהם אם לא כואב להם כלום.
הסבל ותמונת העצמות מתערבבים לאחד.
יש משהו מחריד לשבת מול תמונתך.
עצמות מרקדות.
הצילום תמיד הפוך, אז אני מנסה להבין.
מה המשמעות של לבן בתמונה.
אני הולך עם לשוני אל עבר המקום המשוער של הלבן במציאות.
וכמובן נזכר, הצילום תמיד הפוך.
מזיז את הלשון לצד השני של הפה.
איני מצליח להבין את משמעות הלבן בתמונה.
אז אני חוזר ובוהה בעצמות שבוהות בי.
והן בוהות בי משני מסכים שונים משני צידי ראשי.
להיכן שאפנה ראשי אסתכל אתקל בעצמותיי הקשות, הכואבות, המכאיבות.
אין דרך לברוח מהעצמות האלה.
מכאיבות גם מבפנים וגם מבחוץ.
והעצמות ממשיכות לבהות בי.
אני ממשיך לסבול בגללן.
לא סבל גדול. סבל מטריד. כזה שאפשר היה לחיות איתו.
לו לא היה גדל לעתים. לו לא היה מפחיד.
מעין זמזום טורדני, הדומה לזמזום הניאון, שבעבר עזר להאיר תמונות של עצמות.
היום העצמות מסתכלות עליי ממסכי המחשב שסביבי.
אני מסתכל חזרה עליהן וחושב.
יש משהו מחריד לשבת מול תמונתך.
לא סתם תמונה. תמונת שלדך.
עצמות מרקדות. עצמות מרקדות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
