RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2010
דוד: האומץ לומר את האמת (שביעי ואחרון)
נשארה רק בעיה אחת. הבעיה היא שאין אופק. הרי ציפי ליבני היא אותה דמות, רק
נשית יותר,
כמו בנימין נתניהו ואהוד ברק. ואם לא היא, אז שאול מופז? ואם לא הוא, אז
מי? עמי איילון? הא, מצחיק. אולי יאיר לפיד? היסטרי.
כן, ישנה גם שלי
יחימוביץ. אבל היא אמיצה
מאוד, כל עוד היא לא עוסקת בנושא המרכזי שמעסיק את ישראל בארבעים שנה
האחרונות. משם היא בורחת כמו מאש. היא יודעת שהאיש האמיץ שיעז להגיד את
המובן מאליו יחטוף.
בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.
בעיית המנהיגות היא הבעיה הנלווית למצבה של ישראל כיום. אם הפתרון הוא הקטנת כוחו של הצבא, הרי מי יהיה האדם שיש לו האומץ לקום ולעמוד בראש פתרון שכזה. איזהו אדם שחזק דיו לעמוד אל מול המערכת הצבאית. אל מול הכוחניות המטופשת הישראלית. אל מול הציבוריות הישראלית המקדשת את הצבא.
מיהו האדם שהאנושיות עומדת בבסיסו, שיוכל לצבא, ושהצבא לא יוכל לו?
לפני שנות דור, כשגדלנו, תכנית רדיו לעגה לשרים ולאנשי שררה. "סטוץ" במסגרת "חתול בשק" ששודרה ברשת א' בשלוש אחר הצהריים, שמה ללעג נפיחות של מנהיגים ריקים ונבובים. ניכר שהמעגל צריך להסתיים בכך. דוד גרוסמן השפיע עליי, ועל ילדים רבים אחרים, בתכניות אלה. לעג, עצמי ולאחרים, אי קבלת סמכות כמובנת מאליה, הבנה שצריך לדעת לצחוק על הכל, אנושיות במובן הרחב של המילה.
בפוליטיקה אין מנהיג שיכול להוביל את ישראל למהפכה אותה היא צריכה. מנהיגים שיובילו אותה למהפכה פשיסטית, אם תרצו, יש הרבה. אולם דוד גרוסמן הוא האיש. הצבא אינו יכול לגעת בו לאחר ששכל את בנו בעוד אחד ממבצעי הצבא המטופשים. דעת הקהל בישראל גם היא לא תוכל לתייגו כבוגד, שכן שילם, מבחינתה, את המחיר היקר מכל. זכות הדיבור הקיימת לו חזקה מקולם של רוב הישראלים, בעיני הישראלים. אולם מותו של בנו, בניגוד למותם של בנים של הוגים אחרים (ראו תמונות אילוסטרציה אצל תום), לא שינה את עורו. גרוסמן לא שינה את עמדותיו, לא הפך לימני, לא הפך למגן הצבא. להיפך, ביקורתו רק התחדדה. ההבנה שהכוח הוא המכשלה הישראלית ממשיכה להדהד בעמדותיו ובכתביו.
בימים ההם אין מלך בישראל, ואיש הישר בעינים יעשה. עד שקם דוד, איש קטן גדול, ושינה כל זאת, והוביל את ישראל למעמד של מדינה שהתקיימה כמה מאות שנים. לדוד האיש הגדול אנו מחכים, שכן, בייאושי, איני רואה איש אמת אחר שמסוגל להגיד ולהנהיג את הדברים שכתבתי כאן בסידרת הפוסטים האחרונה. איני רואה איש אחר שגם יקשיבו לו. איש אחר שאי אפשר יהיה להשחיר, להמאיס, לגזול את האמינות ואת הלגיטימציה (ע"ע עמיר פרץ). שיעור קומה כבר אינו קיים בפוליטיקה. שיעור קומה בשמאל כמעט ונעלם.
אולי זה יומרני מצדי, אולם, כיוון שפעמים הרבה הטילו בנו, בשמאל, טענות שאין לנו מנהיגים, אין לנו אומץ, אין לנו תפיסת עולם, אין לנו עתיד למדינת ישראל, אז הינה, בסידרה זאת הרמתי את הכפפה. הבהרתי מה צריך לעשות. מה הבעיה, כפי ששמאלני אחד רואה אותה, מה הפתרונות ומי צריך להנהיג את ישראל.
חזון? תכנית מעשית.
האם התכנית סבירה? כן. האם היא אפשרית? ודאי. האם היא תתרחש? סביר להניח שלא.
עדיף להתבצר בעמדות קיימות, מאשר להילחם על שינוי.
החברה הישראלית חייבת להשתנות. אין בה כמעט מי שמוכן להילחם על השינוי. אין בה מי שיוביל את המאבק לשינוי. לכן הסיכום פסימי. אבל בגלל שאפשר לשנות, יש מקום לאופטימיות.
| |
| |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
