חרונולוגיה חסרת חשיבות

הגיע הזמן לקחת את זה צעד אחד הלאה.

למה לא בעצם, תרפיה בנהיגה? הרי היום יש תרפיה בכל דבר. ישנה תרפיה באומנות, כלומר, מציירים, מפסלים ומתרפאים. ישנה תרפיה בדרמה, כלומר עושים דרמה ומתרפאים מזה. והשתיים המופרכות מכולן כמובן, תרפיה בסיפורים ותרפיה בדיבורים. כאילו שדיבורים הואילו אי פעם למישהו. ודאי לא לי.

אז אפשר תרפיה בנהיגה. בייחוד בנהיגות ארוכות.

נכון, זה לא מתאים לכל אחד. למשל לקלטסרופוביים זה לא ממש מתאים. להיות כלוא בקופסה די קטנה במשך שעות ארוכות. לא טוב. אבל רגע, כאילו שלהיות כלוא בחדר עם מטפל זה כן? גם לסובלי אגורופוביה לא בטוח שזה יעבוד. השטחים הפתוחים המקיפים את הקופסא שמתחלפים כל הזמן, די מחריד, אם אתה פוחד משטחים פתוחים.

בעצם, תרפיה בנהיגה לא מתאים לכל אחד. היא בייחוד לא מתאימה לנהגים גרועים. נהגים שכאלה, שאינם מסוגלים לנהוג חמישים קילומטר בלי להרוג אותך, מפחד הנהיגה שלהם, כשאתה הנוסע שלהם, ודאי שתרפיה בנהיגה לא תעבוד בשבילם. בטח לא בשביל המטפל שאמור לנסוע איתם. שימות מהתקפי לב חוזרים. בכלל, נהיגה מצריכה ריכוז שלא כולם יכולים לשאת בו. צריך להתרכז כשנוהגים. בייחוד בנהיגות ארוכות.

בנהיגה ארוכה אי אפשר להתחיל לנדוד למחשבות. אחרת האוטו ינדוד למקומות לא רצויים. אבל ריכוז יכול להיות כלי טיפולי. צריך להתמקד. תתמקדו. בנהיגה. בחיים. בדרך. במה שמסביב. קצת. צריך לדעת להתמקד במה שחשוב. אבל גם לדעת להסתכל קצת מסביב. מדי פעם להנות ממה שאינו במרכז. לפתח ראיה פריפריאלית. שפתאום העמק שבו אתה נמצא יכה בך ביופיו. ואתה תהנה ממנו, אז תמשיך לנסוע. והנסיעה והריכוז בה לא ייפגעו מהעמק ומההנאה ממנו. להיפך. הריכוז ישתפר מההנאה שמסביבו.

הדרך היא הדורשת ריכוז. אבל היא יפה גם בפני עצמה. כמו הנהיגה ומה שקורה בה. הנהיגה דורשת ריכוז, אבל מה שסביבה יפה. הנהיגה גם מספקת מכשולים שמחייבים התמודדות. אינטראקציה עם נהגים אחרים. זוהי בעיה קטנה רוב הזמן, אלא אם כן אתה בישראל או מוקף בנהגים גרועים, שאינם מסוגלים לנהוג חמישים קילומטר בלי להרוג אותך, מפחד הנהיגה שלהם, אפילו כשאתה נוהג לידם. אבל גם איתני הטבע מקשים עליך בנהיגה. לפתע שבר ענן שלא מאפשר לך לראות סנטימטר. לחלופין, גשם שוטף במשך שעה שלמה של נהיגה. מחייב התמודדות קשה הרבה יותר. מחייב להעביר את הריכוז הילוך. אפילו אחרי 7 שעות של נהיגה, אתה מחויב פתאום להתמודד עם גשם שוטף, וידיעה שאתה אוטוטו מגיע, עייף, אחרי שעות של נהיגה, מאות של קילומטרים, והגשם. הגשם ממשיך. יורד. זורם. ואתה יודע שאם תתן לטבע להתגבר עליך, לא תגיע. לכן הריכוז משנה הילוך, הפוקוס מתמקד. אין כבר להנות מהטבע. צריך לפתע להתמודד איתו. צריך לדעת שזוהי יכולתו של הטבע. פעם לגרום לך הנאה, פעם לגרום לך סבל. ממש כמו הנהיגה, ממש כמו הטיפול, ממש כמו האנשים שסביבך, ממש כמוך.

מי אמר שאי אפשר להשתמש בנהיגה לתרפיה? ובכלל, מי אמר שמי שמסוגל לנהוג כל כך הרבה שעות צריך תרפיה? ומה טוב כל כך בתרפיה? ומה טוב כל כך בלנהוג עשר שעות ביום?

ובכלל, למה לרדוף אחרי הטוב כל הזמן?