אנו מפסיקים את כל הסדרות שישנן כרגע בבלוג (פוטבול, הרהורים ניו יורקיים והמלחמה באקדמיה) לרגל תרגיל נוסף בקריאה רטורית איטית (כותב שורות אלה החליט להוסיף קטגוריה כזאת או דומה, וזה יהיה הפוסט הראשון שישויך אליה, למרות שהיו רבים לפניו). והיום, הדעה של ח"כ זבולון אורלב, יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, כפי שהתפרסמה במעריב.
אורלב מתחיל בלימוד מהו חרם על פי התנ"ך. מובן שאין שום קשר בין החרם התנ"כי לבין חרם השחקנים על אריאל, אולם אורלב לא כותב על החרם התנ"כי בשביל לקשר בין השניים. הוא מתחיל את דעתו בתנ"ך כהצהרה. התנ"ך הוא מקור הכל, ממנו צריך להתחיל, ורצוי לסיים בו. התנ"ך הוא המקור לזכותנו על ארץ ישראל, ועל אריאל, אותה מחרימים השחקנים. לכן, אורלב מתחיל בתנ"ך, כדי להבהיר מהו מקור הסמכות לדבריו, לדעותיו וגם להתיישבות באריאל. הם לא מכירים בתנ"ך, וברור שמי שלא מכיר בתנ"ך כמקור סמכות, טענתו, לדעת אורלב, בלתי מבוססת, קיצונית ואנטי-יהודית וציונית. המשך הפסקה הראשונה על כך שחרמות שומשו רק במקרים קשים יפה, אולם חסר משמעות.
אורלב אינו מתייחס למקור הסמכות האמיתי ביהדות, הלא היא ההלכה, שעיקרה רבות מחוקי התנ"ך, ובין חוקים אלה גם את חוק החרמות. אגב, אם כבר התנ"ך הוא מקור הסמכות, מה בדבר מעשר לכוהנים? וישנם עוד כמה דברים תנ"כיים שאפשר אולי לאמץ. מלך, מישהו אמר?
הפיסקה השנייה עוזבת את התנ"ך ולכאורה מדברת על תפיסה הומנית, של "כל אדם כמו שהוא". כאן אין התייחסות למקור סמכות או למקור כלשהו. ישנן שאלות רטוריות אחדות, ושאלות על מאבקים בדמוקרטיה. מובן שאורלב שכח שבאריאל אין דמוקרטיה, שכן היא אינה חלק ממדינת ישראל, אבל הוא עוד יגיע לכך.
אורלב מכיר בזכותו של כל אדם להיאבק על דעותיו ולהביע אותן בכל דרך שיחפוץ. ואז הוא מכתיר חרם כ"נשק בלתי קונבנציונאלי". כאמור, הגדרה זאת מתבססת על התנ"ך, ולא מכירה בהתפתחות האנושית מאז התנ"ך. בימינו, נשק בלתי קונבנציונאלי הוא למשל נשק גרעיני או כימי. חרם ודאי שאינו נשק שכזה. האמת, חרם אינו נשק כלל. חרם הוא פעולה אזרחית של אנשים שאיש אינו מת או נפגע ממנה פיזית, בניגוד לשימוש בנשק, ודאי בנשק לא קונבנציונאלי, שמוביל להרג קבוצתי, כוללני ובלתי מבדיל.
הפיסקה השלישית מסתיימת בשאלה טיפשית, שהפכה לשאלת המשנה בהצגת המאמר: "מדוע מה שמותר לשחקן תיאטרון יהיה אסור לרופא, לעובד הוראה, לעובד סוציאלי או לפקיד הביטוח הלאומי?" כלומר, מדוע לשחקנים מותר להחרים את אריאל בעוד לשאר מקצועות אלה אסור להחרים את אריאל. השאלה כמובן מתעלמת מיכולתם של כל בעלי מקצועות אלה, כמו גם של שאר המקצועות, להחרים את אריאל. רופא אינו חייב לעבוד באריאל. גם עובד סוציאלי או עובד הוראה (האם הוא מתכוון למורה?) אינו חייב לעבוד באריאל. אפילו מרצה או שרברב אינם חייבים לעבוד באריאל. בישראל חופש העיסוק קובע שלאדם מותר לעבוד היכן שיחפוץ, והוא אינו חייב לעבוד היכן שלא יחפוץ. אגב, רוב הישראלים, לידיעת אורלב, אינם עובדים באריאל. נכון, רק מיעוטם מחרימים את אריאל מסיבה פוליטית, רובם פשוט מדירים רגליהם מהשטחים הכבושים שלא סופחו באופן כללי או לחלופין עובדים במקומות אחרים, כמו תל אביב, למשל. שמעתי לאחרונה שגם לבנאים מותר לא לעבוד באריאל, ומאז שהפלסטינים התחילו לא לעבוד בהתנחלויות, דוגמת אריאל, יש בעיה בבנייה. ישראלים, מסתבר, לא אוהבים לעבוד באריאל, ודאי לא בעבודות קשות. אפילו לחברי כנסת מותר לא לעבוד באריאל.
אורלב ממשיך בשאלות רטוריות מטופשות, שמשתמשות בכלי הרטורי של הקצנה לאבסורד ואינן מתייחסות לטענה המהותית בחרם כנגד אריאל. החרם מנוגד למדינה דמוקרטית ואינו מאפשר את ניהולה, שכן "החוק בה קובע מה חוקי ומה לא חוקי, מה מותר ומה אסור." כך, אורלב טוען שהחרם אינו חוקי. אולי נשפוט את השחקנים על השימוש בנשק בלתי קונבנציונאלי שהם עושים? ייתכן.
אבל אחרי פיסקה זאת מגיע שיאה של רטוריקת ההכחשה הימנית.
"החוק הישראלי מכיר בלגיטימיות של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון." תקראו משפט זה שוב ושוב ותבינו מה הוא אומר, וחשוב מכך מה אינו אומר. משפט זה מבהיר שגם אורלב יודע שאריאל אינה חלק ממדינת ישראל. אחרת, ודאי היה כותב שאריאל היא חלק ממדינת ישראל. אורלב אינו כותב כך. בלשון חלקלקה הוא טוען שהחוק בישראל מכיר בחוקיות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. אם כך, מדוע אריאל אינה חלק ממדינת ישראל? כי החוק הישראלי מעולם לא קבע כך. אריאל, כפי שיודע אורלב היטב, ועל כך מתקוממים השחקנים, אינה חלק ממדינת ישראל, ועל כן ישראלים אינם חייבים לעבוד שם. לכן מותר לשחקן ישראלי להחליט שאינו יוצא מגבולות המדינה, ושאינו מציג באריאל, כשם שאינו מציג בפריז, אם אינו רוצה בכך. המדינה לא הכירה באריאל כחלק ממנה. היישוב הזה אינו בגבולות מדינת ישראל. השטח עליו יושבת אריאל אינו שטח ישראלי, כפי שהחוק הישראלי מכיר בו ומגדיר אותו. גם אורלב יודע זאת. על כך בדיוק מתקוממים השחקנים. הם מתקוממים שאריאל, שאינה עיר ישראלית, מתנהגת ומצפה לקבל יחס זהה לכל עיר ישראלית אחרת, למרות שאינה כזאת.
שימו לב להמשך פיסקה זאת: "אין שום איסור חוקי לבקר ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון." צודק. אמנם בשטחים שמסביב לאריאל יש איסור צבאי לבקר, שכן הביקור בשטחים הפלסטינים המקיפים את אריאל דורשים אישור צבאי, אולם אין איסור חוקי לבקר ביישובים ביהודה ושומרון, כל עוד הם יישובים יהודיים. דא עקא, אין גם חובה חוקית לבקר שם, שכן האיזור אינו חלק ממדינת ישראל, בניגוד אגב לקריית שמונה, קצרין או ירושלים המזרחית, כששתי האחרונות סופחו בחוק למדינת ישראל. חוק זה אמנם מפוקפק מן הבחינה הבינלאומית, אולם מבחינת האזרח הישראלי חוק זה התקבל על ידי הכנסת שהיא מייצגת הריבון הישראלי, ולכן הוא חל על האזרחים הישראלים כולם. פיסקה צבועה זאת, שמכירה בכך שאריאל אינה חלק חוקי ממדינת ישראל, מסתיימת בכך שחרם אינו לגיטימי, כלומר אינו חוקי. כך, שוב אנו יכולים, אולי צריכים לדעתו של אורלב, להעמיד לדין את השחקנים על שימוש בנשק בלתי-קונבנציונאלי.
פיסקת הסיום ממשיכה בצביעות: "חבריי,..., התעוררו בטרם יהיה מאוחר. בטרם נקים חסמים וחומות זה מפני זה. בטרם נתגדר בתוך גטאות ובועות אטומות..." אכן, אין בישראל חומות. אין בה גדרות. אריאל עצמה אינה מוקפת חומה ואינה מוגדרת כגטו ישראלי בתוך השטחים הפלסטינים הכבושים. אה, בעצם, היא כן. בעצם גדר ההפרדה, הידועה כחומת הביטחון שישראל בונה, מקיפה את אריאל מכל צדדיה ויוצרת מובלעת. אריאל עצמה היא בסיס החומה. היא בסיס הגדרות. ההימצאות באריאל היא הסיבה לחומות ולגדרות. השליטה בשטחים שאינם ישראלים, ושאורלב יודע שהם אינם ישראלים, היא הסיבה לחומה, ולא חרמות כנגד המשך שליטה באזורים שאינם מוגדרים. מי שמתנגד לחומות לגדרות ולגטאות צריך לצאת נגד השהות באריאל כפי שהיא כרגע, שכן כרגע אריאל היא גטו חסר מעמד חוקי בלב שטחים שאינם ישראליים.
רוצה חבר הכנסת אורלב שהשחקנים יהיו מחויבים להופיע באריאל, שיספחה ואת כל התושבים שסביבה למדינת ישראל, וייצור מדינה דו-לאומית. רוצה לספחה בלי לספח האנשים היושבים סביבה, שיודה שהוא רוצה במדינה המבדילה בזכויות אנשים על סמך שייכותם האתנית. אינו רוצה לחייבם בכך, שיודה בפה מלא שזהו אינו שטח ישראלי ועל כן הוא אינו יכול לחייב איש להופיע שם. בידי חבר הכנסת אורלב, כחבר בגוף המחוקק, הכוח לשנות את מצבה החוקי של אריאל, לכאן או לכאן. כל שינוי יפתור את החרם של האמנים. אולם, כל עוד מעמדה החוקי של אריאל כפי שהוא, כלומר היא אינה ישראלית, זכותם וחובתם של מי שמאמין שאריאל אינה צריכה להיות חלק מישראל להחרימה. מי שמאמין שאריאל צריכה להיות חלק מישראל, שיפעל לחקיקה מתאימה בנושא, במקום לשפוך מלים ריקות וצבועות באתרי האינטרנט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
