חרונולוגיה חסרת חשיבות

הניצנים הראשונים של עלייתו ארצה של השיח הרפובליקני לישראל היו אי אז ב2006. הקמפיין, שמסתבר שממשיך להתקיים גם כיום, היה ששי משפחתי. הערכים שמאחוריו, כפי שהצהירו ראשיו, ביניהם שר המשפטים דהיום, יעקב נאמן, הם ערכי המשפחה, כפי שרואים אותם במפלגה הרפובליקנית באמריקה. חזרה לימי רייגן העליזים, רק בישראל של שנות ה-2000. מגלישה באתר הארגון, ברוח ימים אלה, לא ברורים מהם מקורות המימון של הארגון כמו גם מיהם חבריו, למעט יו"ר הארגון, כאמור שר המשפטים דהיום, יעקב נאמן. למותר לציין, שהמשפחה היא משפחה יהודית.

אבל מאז חלפו הרבה מים, ועוד ערכים רפובליקנים נוספים עשו עלייה לשיח הציבורי הישראלי. כך למשל, קמפיין הרשויות המקומיות הנוכחי, תחת הסיסמא: הממשלה הורסת לנו את החיים. השלט הזה, שראיתיו לראשונה ליד יקנעם, הזכיר לי את אותה ססמא שראיתי על מקרר בקנזס. כשביקרתי באמריקה המרכזית, כלומר במדינות המרכז באמריקה, הסיסמא שהיכתה בי הכי חזק הייתה: אני אוהב את המדינה שלי, זאת הממשלה שאני לא סומך עליה. וזהו בדיוק הקמפיין שמובילים ראשי הרשויות המקומיות. בעוד בארצות הברית, שהיא פדרציה של מדינות שונות, הקמפיין מבוסס על חוסר האהדה של המדינה המקומית לשלטון הפדרלי בוושינגטון הבירה, הרי בישראל אין הקבלה שכזאת. מדוע שתושבי עיר מסוימת יסמכו יותר על ראש העיר שלהם מאשר על ראש הממשלה שלהם? האם הם מכירים אותו יותר? האם תרבות השלטון המקומי בישראל מבוססת על היכרות בלתי אמצעית בין ראשי הערים וחברי המועצה לבין האזרחים בעיר? מתושבותי במספר ערים בישראל אני יכול להעיד שזהו אינו המצב. בכל שנותיי בחיפה לא ראיתי את ראשי הערים המכהנים, וכך גם בשנותיי בירושלים. פעם גרתי בנשר וראש העיר התפרץ למרפאה שלי, כדי לראות את הרופא. הרופא עשה לו כבוד, אני התעצבנתי שהוא נדחף בלי תור. אבל קמפיין חוסר האמון בשלטון מרכזי הוא קמפיין אמריקני מובהק, של הרפובליקנים, שרוצים משטר מרכזי חלש ושלטון מדינתי - עירוני חזק. באמריקה זה אולי עובד, כי הפער בין הרמה הפדרלית לרמה המקומית הוא עצום, בישראל הפער, האידיאולוגי, הכלכלי ובייחוד הגיאוגרפי, אינו קיים. אבל הקמפיין הרפובליקני נשמע טוב גם בישראל. מצחיק שהוא משומש כנגד ממשלה רפובליקנית ישראלית.

האלמנט האחרון של השיח הרפובליקני שראיתי שעשה עלייה, בנוסף לשיח המשפחה ולשיח האיבה בין הרשות המקומית והרשות המרכזית, הוא שיח השנאה למסים. המאמר הזה למשל, של חברת אופוזיציה דווקא, יכול היה להיכתב על ידי כל חבר מפלגה רפובליקנית. חברת הכנסת הרפובליקנית מתקוממת כנגד השיטה של העלאת מסים תמורת מתן שירותים חברתיים על ידי הממשלה. התקוממות זאת מוזרה במקצת בשיח הישראלי, שבעבר נשען על שיח חברתי אירופאי. הרי ברור שהממשלה מעניקה שירותים לאזרח. ומובן לכל ששירותים אלה ממומנים על ידי מסים שהממשלה גובה. אז מדוע מתן שירות נוסף שמובילה להעלאת מס הקשור לאותו שירות היא בלתי מתקבלת על הדעת? יתר על כן, כיצד העלאת מס הבריאות במחצית האחוז היא מדרון חלקלק למימון שירותים ציבוריים על ידי מסים? הרי זהו העיקרון המארגן של שירותים ציבורים, הם ניתנים תמורת תשלום מסים. המדרון החלקלק קיים כמהות השיטה ברוב המדינות בעולם, אז מהיכן הגיע השיח המוזר של מדרון חלקלק ב"שירותים תמורת מסים"? בשיח הרפובליקני התשובה. באמריקה ידוע שלא אוהבים מסים. האמריקאים מוכנים לסבול את שירותי הרווחה הגרועים בעולם המערבי, שירותי הבריאות היקרים בעולם המערבי, שירותי החינוך הגרועים והיקרים בעולם המערבי, בתנאי שלא ישלמו על כך מסים. כמו שרייגן לימד אותם, הממשלה צריכה לעשות את המינימום, והאמריקאי צריך לשלם מינימום מסים. נכון, האמריקאי ישלם על כך בריבוע בשירותים פרטיים שהוא נאלץ לקנות, אבל כל עוד זה לא מס, הכל בסדר. וכך, חברת הכנסת אדטו מייבאת את השיח הרפובליקני שונא המסים לישראל.

המשותף לייבוא שיח זה הוא כמובן שותפות כל הגורמים הפוליטיים בו. גם אופוזיציה לשלטון המרכזי בישראל, דוגמת הרשויות המקומיות, וגם אופוזיציה פוליטית, דוגמת חברת הכנסת אדטו, שותפים לעלייתו ארצה של השיח הרפובלקני, שייבא הימין הישראלי לארץ. מובן שמאבקם של ראשי הרשויות, כמו גם של אדטו, מביס את עצמו בהשתמשו בשיח זה. שכן, אם השלטון המרכזי אינו מבין ואינו מסוגל לשלוט, מדוע שנשלם לו מסים. ואם לא נשלם לו מסים, כיצד יקבלו ראשי הרשויות המקומיות, שרובן נסמכות על תקציבי איזון מהממשלה, וצריכים את תקציביה למערכת חינוך ולשאר מערכות עירוינות, את כספם? ואם אי אפשר להעלות מסים, כיצד ניתן לספק שירותים לאזרחים? וחמור מכך, כיצד יקודמו ערכים חברתיים כלשהם אם אין ארגון מדינתי שדואג להם? וכאן משתלב השיח הרפובליקני בשיח הימני הכללי, אין צורך במדינה שכן ארגונים וולונטריים, ממומנים על ידי כספים זרים יקדמו את ערכי החברה. וכיוון שאנחנו רוצים לקדם רק סוג מסוים של ערכים הממומנים על ידי סוג מסוים של כסף, צריך לחקור את הכספים שמקדמים את השיח האחר וההפוך לשיח הרפובליקני. וכך נעשה.