(אזהרה, הכותרת טובה יותר מהפוסט)
הדחה מדהימה מאמריקן איידול, צרחו הכותרות ביאהו. צרחו, צרחו, שיצרחו, אמרתי לעצמי. ואז הסתיימה התכנית שראיתי, והיו לי חמש דקות פנויות, בסיומה של אמריקן איידול. הגעתי בדיוק לרגע המדהים בו המודחת לומדת שהיא מודחת, והמנחה והשופטים מזילים דמעה על הדחתה של מתמודדת כה מוכשרת.
לעתים, ברגעים של חסד, גלגלץ משמיעים מוזיקה טובה. זה קורה לרוב בשעות הקטנות של הלילה בישראל, לחלופין, השעות הנורמליות של היום במקומות אחרים בעולם. לפני יומיים, לילתיים, השמיעו את שיר הלל לה, או אולי היה זה אעמוד לצידך של הפרטידנרס. הקול הדק, המדויק, שמשדר חולשה ועוצמה בו זמנית, לא צועקת, לא דרמטית, שיריה נהדרים.
אחרי שריאן סיקרסט, כך אמרו כותרות הסיום, אמר שזוהי טרגדיה, הוא אמר שאי אפשר להיפרד מהמתמודדת הכל כך מוכשרת בנימה כה עצובה, שהוא בטוח שהצופים בבית רוצים שהיא תיפרד מהם בשירה. נשאלו השופטים איזה שיר תשיר המתמודדת הכה מוכשרת. מה שאת רוצה, אמרו הם. היא בחרה באעמוד לצידך של הפריטרנדרס. ואז החלה לשיר.
הבנתי מדוע היא הודחה. צרחות דרמטיות עם קול לא מדויק שהופך את השקט לדרמטי מדי. לא פלא שהכל היו בשוק מהדחתה, הרי זוהי תרבות כוכב נולד - רעש, דרמה, צרחות. אומנות השקט אינה חלק מתרבות כוכב נולד, האמריקאי. כמובן, רק על האמריקאי אני מדבר. ריאן סיים את התכנית במשפט, אנחנו זקוקים לכם השנה. אכן, הם זקוקים לנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
