שבוע שעבר נגררתי להרצאה על זיכרון מלאכותי. האמת, לקוראי הבלוגים זה עלול להישמע מוכר ומוזר.
התופעה נקראת לייף לוגינג או בעברית תיעוד חיים. הטכנולוגיה היום, כך הילל המרצה הפסיכולוג, מאפשרת לנו לחבר מצלמה שתתעד כל שניה ורגע בחיינו. כך, נוכל בכל עת להסתכל בחיינו ולהתרפק על עברינו המפואר, תוך ציפיה לעתיד מפואר לא פחות. השאלה שהעסיקה את המרצה היא מה נעשה עם טכנולוגיה זאת וכיצד נארגן את הזיכרון המלאכותי המוצמד לכל שנייה לחיינו. אכן שאלות הרות גורל, שבינן ובין דיון במשמעות של היכולת, ומימוש יכולת זאת, של התיעוד של כל שנייה של חיינו אין ולא כלום.
בעודו מפאר את העבר, משבח את ההווה ומהלל את העתיד נזכרתי בקטע שפרסמתי כאן ממש מזמן. כי המרצה היה עסוק בלהשוות בין הזיכרון האורגני, האנושי, הגרוע, הלא מושלם, אך המתפקד לא רע, לבין הזיכרון המושלם והמדויק של המצלמה שתתעד כל דבר בחיינו ושתוצמד לדש בגדנו או לעדשת משקפנו. התועלת שהוא תיאר גרמה לי לרטט. בעצם, חלחלה היא המילה הנכונה. אבל למה לעסוק בפילוזופיות עמוקות כשאפשר להעתיק ולהדביק. לטובת הקוראות העצלניות אני מעתיק את הקטע שוב במלואו, ונמנע מלהשמיץ את הפסיכולוג ההוא עוד קצת, הוא לא שווה את זה.
מה אני יודע?
אני זוכר מה?
אני זוכר הרבה מאוד.
יש לי זיכרון מצוין.
אני יכול להתחיל לכתוב את הזיכרונות.
כל הדברים שאני זוכר.
למספר אותם אחד אחד.
להכין רשימה ארוכה ויפה ומסודרת וממוספרת.
הבה נתחיל.
אך איני יכול להתחיל.
שכן, מה אני זוכר?
אני זוכר עובדות.
אני זוכר שז'ורז' פרק הוא סופר.
אך האם אני זוכר זאת.
לא! אני יודע זאת.
עובדה אינה זכרון.
אז אנסה זכרון אחר.
אני זוכר ששמחתי שאהבתי מישהי.
ובכן אני זוכר.
מה?
אני זוכר שמחה.
אני זוכר מילה.
האם השמחה שאני זוכר מוחשית?
האם הזיכרון שלי מוחשי?
האם משהו מסתתר מעבר לזיכרון של מילה?
האם השמחה שאותה אני זוכר הייתה חיוך?
צחוק? הרגשתי מאושר?
האם אני זוכר מה הייה היתה השמחה?
אז נניח שכן.
אני זוכר שהרגשתי הרגשה נעימה.
ובכן הרגשה נעימה.
מהי אותה הרגשה נעימה?
חום בכל הגוף? קור בכל הגוף? דגדוג בכל הגוף?
אז את ההרגשה נעימה איני מסוג לתאר.
ומכאן שאיני זוכר מהי אותה תחושה.
אני זוכר משהו שאיני יכול לתארו.
איזה זיכרון פועל כאן?
אין שום זיכרון.
רק ידיעה.
אני יודע ששמחתי שאהבתי מישהי.
איני יודע איך התבטאה השמחה.
איני יכול לתאר השמחה.
איני זוכר זאת.
אני יודע זאת.
וננסה עוד דבר.
או, אני זוכר שיר.
אני זוכר את המלים.
אני זוכר את המנגינה.
אני זוכר את השילוב של שניהם.
אני זוכר שיר.
נדייק ונאמר שאני יודע שיר מסוים.
נפתח זאת.
אני זוכר קונצרט.
האם אני זוכר מה לבש המופיע?
איך היה הקהל? איזה שירים הושרו? מה היה מזג האויר? איך הרגשתי אז?
לא.
איך הרגשתי אני יודע להגיד.
משאר הדברים איני זוכר דבר.
ונניח שאזכור.
אזכור לא תחושות.
אזכור רק עובדות.
את העובדות אוכל למנות, לספר, להציג, להביא.
אוכל אפילו לתאר.
אולם התיאור לא ייבנה תמונה.
שכן איני זוכר תמונות.
איני מסוגל לצייר תמונה בזיכרון.
איני מסוגל לחוש תחושות בזיכרון.
איני מסוגל להריח ריח אוכל בזיכרון.
מכאן שאיני מסוגל לזכור.
אני מסוגל לדעת.
לשמור מידע. לשלוף אותו שצריך, להביא אותו לידיעת אחרים. להעביר אפילו רגשות שהרגשתי.
רגשות שלא יתארו לא את הרגשתי.
רגשות שאחרים לא יוכלו להבין.
רגשות שהם שלי, ושאני איני מבינם ואיני זוכרם.
כך שכל מה שיש זה ידע.
ידע ויכולת להעבירו.
איני זוכר כלום.
לא את יום האתמול.
שאותו איני מסוגל כמעט לתאר.
ודאי שלא את יום המחר.
אך את שניהם אני יודע באותה מידה.
כך שאין לי זיכרון. רק ידע.
מסקנה חיובית או שלילית.
אדם ללא זיכרון אינו מסוגל לשפוט.
רק עובדות לא יכולות להביא לשיפוט.
לתחושות הן דבר אישי.
מכאן שאין לי יכולת שיפוט.
ולא זיכרון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
