חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשחציתי את הכביש הסתכלתי במכוניות העומדות ברמזור, ברובן הנהג או הנוסע דיברו בפלפון.

ברור שאני לא הראשון שאומר זאת, אבל הבנתי מדוע ה-ADD היא המחלה השכיחה של העת הנוכחית. תרבות ה-ADD.

איננו מסוגלים לעשות רק דבר אחד לשם עשיית הדבר עצמו. ואז הבריקה מחשבה במוחי, בעצם הדבר היחיד שאנחנו נותנים לו את מלוא הריכוז הוא הדיבור בפלפון. מיד נזכרתי בכל אותן הפעמים בהן במהלך השיחה בטלפון או בפלפון גלשתי במחשב.

לא שאני לא שייך לדור הזה, הרי כשחציתי את הכביש לא הייתי עסוק בהליכה. גם לא בהסתכלות על המכוניות, שהיא עצמה פעולה המסיחה את הדעת מן ההליכה. בעת ההליכה גם שמעתי את המוזיקה מהאייפוד (שאפל). באותה עת גם הייתי עסוק בלנסח פוסט זה. כן, גם אני שייך לאותו הדור, שלא מסוגל להתרכז בפעולה לכשעצמה, בדבר לכשעצמו (ושבקושי מסוגל להבין מה המבנה התחבירי הזה "לכשעצמו" אומר).

בזמן האחרון אני מנסה רק לראות טלוויזיה. כלומר, לא לקרוא במחשב תוך כדי הסתכלות בטלוויזיה. להתרכז גם בפרסומות, גם בתכנית עצמה, לראות טלויזיה כמו פעם. כשכל המשפחה הייתה מתכנסת לראות טלוויזיה. אבל בעצם, הטלויזיה אשמה. בעצם, הרדיו לפניה, הוא המכשיר שאיפשר לעשות דברים תוך כדי האזנה לרדיו. הוא התחיל. והיום אי אפשר להפסיק.

מכשיר שמספק רק חוויה אחת, כלומר טלפון, ואינו מספק גם גלישה באינטרנט הוא מיושן וטיפשי. מכשיר שמספק רק גלישה באינטרנט או רק שיחה בטלפון, ולא מאפשר את שניהם בו זמנית הוא מוגבל. פעם, מכשירים סיפקו רק מימד אחד. היום, מכשיר שמגביל עצמו לדבר אחד, איש לא יקנה אותו. ובכלל, אם אתה לא רוצה מכשירים אלה אתה מחוץ לזמן. כן, מצד אחד התרבות הזאת, המחייבת הקפיות, פתיחות, יכולת סינון רעשים, מאפשרת המון. אבל היא גם מעקרת את היכולת להתרכז בדבר הבודד, להנות ממנו לכשעצמו, מההליכה לשם ההליכה, ההסתכלות לשם ההסתכלות, ההאזנה למוזיקה לשם האזנה למוזיקה. כך, אני עושה את כל השלושה, ולא נהנה מאף אחד מהם לכשעצמו, כשם שאיני נהנה מדבר לכשעצמו. נכון, סיטקומים כבר צחקו על כך, אבל לפעמים אפשר ללמוד גם מהם. כן, זוהי עוד קינה של אדם זקן ושמרני הרבה מעבר לשנותיו, אבל עדיין אני מתגעגע ליכולת להנות הדבר לכשעצמו.