חרונולוגיה חסרת חשיבות

בעצם כבר שנתיים. כך החלה הכתבה "כבר שנתיים שרונה רמון מתאבלת על בעלה". ובמוחי צצה השאלה, רגע כמה זמן בעצם מתאבלים? שבעה? יושבים. שנה? מקובל שנת אבל. אבל בעצם כמה זמן? שנתיים של אבל? חמש? אולי זה חוסר רגישות שלי. אבל אני ידוע כחסר רגישות. אל תתאבלו עליי יותר מדי. כשאמות. חודש, חודשיים, גג שנה. לא יותר.

או לחלופין הרי סיפור אמיתי. בטח סיפרתי אותו כבר:

באחד הימים, הייתי צעיר יותר. ישבנו מספר אנשים בעבודה. לפתע גיליתי שאני מכיר מישהי בעבודה שהכירה מישהו שלמד איתי באותה כיתה. אותו אחד התאבד. ואז הבחורה השלישית באותה ישיבה אמרה לי: אה זה בסדר, אתה תחיה הרבה זמן. רק הטובים מתים צעירים.

אל תתאבלו עליי יותר מדי. זה נראה לי מוגזם לגמרי להתאבל על מישהו שנתיים. אבל אני חסר רגישות.

ובאותה נשימה, קיבלתי ספאם ששאל מה יאמרו בני משפחתי אם אמות.

חוסר רגישות.