חרונולוגיה חסרת חשיבות

כאשר מגיע בן הפרובינציה לעיר הגדולה הוא נתקף תדהמה ושיתוק. הוא שוב מכיר כמה קטן ופרובינציאלי הוא ועד כמה גדולה, תוססת,  מלאת חיים היא העיר הגדולה.

עת יתהלך לו בן הפרובינציה בחוצותיה הסואנים של העיר הגדולה, עיניו, עיני עגל תמים, פעורות לרווחה משלל אוצרותיה של העיר הגדולה, יש שייתקל בדברים ותופעו שרק ערים גדולות ותוססות בורכו בהן.

לפתע, ייפלו עינים על פסל. יעמוד בן הפרוינציה וישתומם מול הפסל. יוציא מצלמתו ויירצה לצלם. אך ללא הועיל, מצלמתו תסרב. יחכה בן הפרוביניה שתעבוד ובינתיים ישוטט באזור הפסל. סמוך לפסל, גלריה. נאיבית משהו. עם אומנות נאיבית. בנאיביות יביט בן הפרובינציה בגלריה הנאיבית וישתומם, הזוהי אמנות? והיכן התחכום שלימדוהו שקיים באומנות? אכן מופלאה היא העיר הגדולה שאמנות בה יכולה להיות נאיבית. התמהון ייתרחב כשלצד הגלריה לאמנות נאיבית ייראה בן הפרובינציה עוד יצירות אמנות רבות בדמות שמלות כלה. אולם, כמשוך כבשה ענוגה את נער הפרובינציה הצעיר, כך יימשוך הפסל את בן הפרובינציה או או יחזור זה לפסל וינסה לצלמו בשנית.

וייכשל בשנית. אולם אז ייפנה אל בן הפרובינציה מקומי, איש העיר הגדולה, שיישב לו שם בנחת כל אותה עת, והביט לא הביט בפסל ובבן הפרובינציה, על עיני העגל שלו ותמימותו נוכח קסמי העיר. המקומי, איש העיר הגדולה, יחוש ברצונו של בן הפרובינציה בהדרכה במסתרי היקום והעיר הגדולה ויישאל אותו: "רוצה לראות משהו יפה". בן הפרובינציה מובן שיירצה, כהולך במדבר הרואה פלג מים, כך יתישב לצד המקומי, איש העיר הגדולה, הפיסח ומגודל הזקן ויישתה בצמא את דבריו, אמנות לשמה, לחלופין דברי אלוהים חיים.

אמנות זו היא מלאכת מחשבת של מילים, כך בעיני בן הפרובינציה שלנוכח עיניו המשתאות יתחיל המקומי לפענח את סודות הבריאה על ידי שרשרת של ארבע מילים שנראות בערך כך:

יום                לילה              שקט              חושך

ראשון            לבן               שלו               מבורך

קדוש             טוהרה           מלאות           עוצמה          

לנוצרים

נגרות            שולחן            מלכים            סעודה

נוצות             כרים             נמים              מתעכלים

רבע              ציפה             קיווה             גאולה

וכך ייתקדם לו המקומי, איש העיר הגדולה, משורה לשורה, מטור לטור, ממילה למילה, ויבאר לבן הפרובינציה את סודות הייקום. וכשייעצר המקומי, בן העיר הגדולה, ויישאל את בן הפרבינציה: "אמור לי בני, האם זה בכלל מעניין אותך?" יהנהן לו בן הפרובינציה בחיוך של נער שכעת ראה לראשונה את פלאי הבריאה ויאמר: "ודאי, ודאי, אישר יקר, והלא ארצה לדעת להיכן תגיע בסיום." בחיוך של מורה זן ועיניים מאירות כחזון איש, יסביר המקומי איש העיר הגולדה שברצונו לפתוח בפני בן הפרובינציה עולם חדש של מחשבות, דרכי חשיבה נסתרות בהן אפשר להבין את העולם. כה מרוצה יהיה המדריך הרוחני שמצא לו צאן להרעותו, שיבטיח לבן הפרובינציה שיחזור עוד מספר ימים לגלריה הנאיבית ושם ייחכה לו מה שהמדרים כתב בשלמותו שכן: "כשהתובננת בעץ ובפסל, בני, גם אני התבוננתי בהם, ובכך וכך ממך ומהתבוננתך, ומהתבוננותי בהתבוננותך, יצרתי יצירה זו. שמח אני ביצירה זו שלי, ואתה אתה היית לי להשראה." בן הפרובינציה זרח כולו. הלא הוא רק זמן קצר קודם לכן נחת בעיר הגדולה וכבר היווה השראה למקומי, איש העיר הגדולה, בעל שיעור קומה ושאר רוח. האח! אכן קסומה היא העיר הגדולה.