כאשר מגיע בן הפרובינציה לעיר הגדולה הוא נתקף תדהמה ושיתוק. הוא שוב מכיר כמה קטן ופרובינציאלי הוא ועד כמה גדולה, תוססת, מלאת חיים היא העיר הגדולה.
עת יירגע לו בן הפרובינציה מחוויות ליל אמש הסוערות בעיר הגדולה, יישב ויעלעל בעיתון הסוקר את אירועי התרבות בעיר הגדולה ושוב תפרח נשמתו משפע אירועי התרבות והבידור, התיאטרון והקולנוע, הקניות והאוכל שיש לעיר הגדולה להציע ושלא קיימים בפרובינציה.
כך למשל יתהה בן הפרובינציה האם ההצגה "הזר" על סמך הספר של קאמי בתיאטרון תמונע ביום ו' הקרוב (היום) שווה צפייה.
אולם עת יגיע לפרסומות על אוכל, יבין עד כמה פרובינציאלי הוא ואינו מכיר את האנינות הקיימת בעולם. הוא למשל לתומו חשב שבלעדיים כותבים בע' ולא בא'. אולם מה מבין בן הפרובינציה במאכלי העיר הגדולה? האם יכול בן הפרובינציה לדעת מהו 'קונפי שום'? הרי הוא מכיר רק כונאפות ולא קונפי. וודאי לא יבן מדוע קונפי שום עם גרש וקונפי חבושים ללא גרש. ועוד ימשיך ויתהה בן הפרובינציה למה, למען השם, יירצה מישהו לאכול גזר סגול! גם טעמו של דג חרוך לא יערב לדמיונו של בן הפרובינציה, והוא יתהה האם אי אפשר לא לשרוף את הדג. ולמה זה "זביון זעפרן" נכנס לו לתוך מרק השוקולד, ומה זה בכלל מזאטה? ובטח מזאטה מתוק.
או אז, ייאנח לו בן הפרובינציה אנחה גדולה ויאומר לעצמו: מטעמיה של העיר הגדולה, כמו שאר חוויותיה של העיר הגדולה, ובייחוד נשיה של העיר הגדולה, מטריפים מדי את חושיי. מוטב אחזור לי לחיי הנחת הדלים שלי, חיי המסודרים שם בפרובינציה הקטנה, חלקת האלוהים הקטנה שלי, ולא אשאל בנפלאות ממני.
או אז ישוב לו בן הפרובינציה אל מקומו ויהרהר בנפלאות העיר הגדולה, בנשיה אליהן יתאווה, בטעמיה המסחררים, בקיצבה מפעים החושים, ייאנח על ליבו ויילך לישון.
כאמור, הטרילוגיה מוקדשת בחיבה גדולה לה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
