בזמן שארצות הברית נקרעת בגלל האלימות של כלי הנשק שלה, עליה מספר הערוץ הראשון, הערוץ השני עסוק בדיון על עבודת האלילים. גם תכנית של רונאל פישר וגם אחרי זה עוד דיון באולפן עם ארי שביט. הם דווקא מתאימים, שני אלה.
רונאל פישר עסוק לחפש את המטבע מתחת לפנס. האם האלילות היא לא אותה עבודת אלילים של אלילי נוער וזמר? אולי כל הפולחן של מיה בוסקילה ואגם רודברג הוא עבודת אלילים? ויי, חתרני! ויי, מהפכני! ויי, מי היה מעלה על דעתו?! אכן, קריאה אמיצה להפסיק עם הפולחן לאלילים שכאלה.
אולי בכל זאת אשאר עם השאלה האמריקאית: למה לא לאסור על אנשים לקנות יותר מכלי נשק אחד כל חודש. כן, כן, זה החוק שנתקל שם בקשיים – חוק האוסר לקנות יותר מכלי נשק אחד בחודש. כלומר כיום יש מדינות שאפשר לקנות כמה כלי נשק שרוצים, ומנסים להפחית את זה לכלי נשק אחד לחודש. האמריקאים לא מוכנים לחוק שכזה. מדוע? אהמ, אני לא ממש יודע, לא הצלחתי להבין.
הם כנראה אוהבים כלי נשק. אולי כלי הנשק הוא האל של האמריקאים כיום, יותר מהכסף. ואם לא כלי הנשק, אז הכוח. ניכר שזה עובד יפה על המלך שלהם, סליחה, הנשיא שלהם, והוא מטקסס. שם יש הרבה כלי נשק. והרבה מוות. אבל, נחזור לכסף. גם ממנו יש הרבה בטקסס. בייחוד מעסקי נפט מפוקפקים. הכסף, שעליו מצביעה הפסיכולוגית של רונאל, הוא האליל האמיתי של רונאל. הכסף, כלומר ההצלחה שהוא מסמן. אלה הם האלילים האמיתיים היא אומרת לרונאל ואומר לו גם איש קרח שמציע ללכת לתיאטרון, לצייר, כי מה שרונאל עשה עד כה לא הצליח אם הוא לא מרגיש מאושר.
אולם התמונה האחרונה של התכנית של רונאל היא זו שמשאירה חותם חזק. אבל אני לא משוכנע עד כמה יש בה אירוניה או שמא אני שמכניס לתוכה אירוניה. בונה הכוכבים אומר לרונאל לשבת על הנדנדה והוא ייעשה ממנו את הכוכב הבא. האם יש כאן אירוניה? האם יש כאן הומור עצמי?
לטעמי, התשובה על שתי שאלות אלה שלילית. שכן האליל האמיתי שלנו כיום הוא עצמינו. כן, אני הוא האליל שלי. נכון, פינחסה ראוי לאלוהות. מזמן כבר הכרזנו עליו כאל, והיו מספיק שסגדו לו. אבל, התפיסה העצמית שלנו, השמת העצמי במרכז באופן טוטלי, מרוכז, מחוסר ריחוק, מחוסר הומור עצמי זוהי האלילות החדשה. האדם הוא אמנם במרכז, אבל צריך לזכור שזה לא רק הוא, שהאדם אינו מושלם, שמותר לאדם לבטל את עצמו לעיתים. כן, שאני- פינחסה, כותב שורות אלה, אהיה אשר אהיה- מגוחך לפעמים, נלעג פעמים אחרות, איני אליל, עצמיותי אינה מקודשת. כן, אצל רונאל העצמי הוא האליל, וגם אצל אותם מחפשי רוחניות והגשמה עצמית. הגשמה עצמית היא פולחן עצמי, אמנם היא, אולי, באה במקום פולחן אחר, אבל זוהי המרה של פולחן אחד בפולחן אחר. הריחוק הוא תרופת הנגד לפולחן. לכן גם אין תמונה של אלוהים, כך שאי אפשר יהיה להתקרב אליו, להזדהות איתו. אז צריך להתרחק כדי לא לעסוק בפולחן, פולחן אלילי של אלוהים, פולחן אלילי של כסף, הצלחה או פולחן אלילי של ה"עצמי".
אגב, אין בשורות אלה כדי לטעון לפולחן המדינה, הקולקטיב או כל פולחן אחר. לא תעשה לך כל פסל ומסיכה ולא יהיו לך אלוהים אחרים, כולל המדינה, העצמי, וגם האחר.
כן, זו טלוויזיה שמעוררת מחשבה. בעיקר נוגה, על פספוס הנקודה האמיתית, כפי שאדם המרוכז בעצמו, העובד את עצמו, עושה לרוב. פולחן העצמיות במיטבו. כך שתכניתו של רונאל פישר היא מסמך תרבותי מרתק, בגלל כשלונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
