חרונולוגיה חסרת חשיבות

קורות הפרקים הקודמים:

עזבנו את גיבורנו בתוך מסע מכוניות אינסופי לאחר שפונה בכוח על ידי הפקחים מפינת החמד עם העץ השתול על פלגי מים.

ועכשיו:

מסע המכוניות התארך ללא סוף. אף אחד הרי לא התכוון לפינוי. איש לא דיבר על מה יקרה אחרי הפינוי. לאן ניסע? מה יקרה? ומה יעשה הצד השני? לאן נגיע. האם יש לנו מטרה בכלל, בפינוי ובמה שיקרה בעקבותיו.

כל שאלות אלה צצות בראשנו כשאנו במכונית, בתוך טור מכוניות אינסופי שמשתרך ונוסע צפונה צפונה. או אולי דרומה. אין לי מושג. רק ברור שהוא מתארך, הדלק מתקצר, והסבלנות נמוגה.

עוצרים. מה קורה? לא יודעים. לא יודעים לאן לנסוע. אין לנו כיוון. אין לנו מטרה.

כוחנו באחדותנו.

למרות הגירוש, רק אם נישאר יחד נוכל להצליח. נוכל להגיע לאנשהו. רצינו להתפנות כקהילה אבל לא הכינו לנו מקום כקהילה. לאן, לאן, אבל לאן לעזאזל? החושך היורד הכביד עלינו.

רברס, נוסעים אחורה, אחורה זה לא טוב.

לאן, לאן, לאן. לבית הקברות.

לבית הקברות.

לשם הפינוי הזה יוביל אותנו. לשם הפינוי הזה הוביל אותנו. בית הקברות. של אחד הקיבוצים באזור.

מול בית הקברות היה נחל, ולידו עוד איזה עץ שתול על פלגי מים. מסתבר שהעצים האלה השתולים על פלגי מים נפוצים הרבה יותר ממה שהדימוי הפסטורלי הזה מניח. בכל חור יש איזה עץ שתול על פלגי מים. יותר מאחד אפילו. עצים שתולים על פלגי מים. זוועה שכזו.

והזוועה רק התגברה. התנחלנו בשנית. אוהלים נבנו, מדורות הוקמו, כלבים שוטטו, ירחים מלאים שטו בשמיים, אנשים הגיעו, שירים נוגנו, שיחות הושחו. וזו רק ההתחלה. לילה מושלם של ט"ו באב, כל כך הרבה אהבה באוויר. אהבה בשר ודם.

אוכל בושל, ובושל, ובושל, ובושל, והמשיך להיות מבושל.

הצ'יפס עליו חלמתי בזמן שטוגן השמן שהיה אמור להיות מוטח בפקחים נמוג לכל רוח, גם השמן נעלם. חיפשנו אחרי השמן. מישהו דיווח שראה אותו לאחרונה בתור מיץ פטל. מצאנו את מיץ הפטל. גם השמן היה שם. אבל לא היו תפוחי אדמה. אורז. מאורז אי אפשר לעשות צ'יפס. נמוג עוד חלום.

וכל הזמן הזה, האוכל המבושל ממשיך, השיחות ממשיכות. מנגינת גיטרה חרישית מנסרת את הלילה. מוזיקה משעממת, איזה קולדפליי משעמם במיוחד. שום משחק אחר לא היה, בטח לא פורפליי. רק זוגות זוגות של אנשים היו שם.

רגע, איך קוראים לך. ואיך קוראים לך? דנה. מאיזה צד אתם פה. אני איתה. אה, התפלאה דנה, אני לא מכירה אותה. והיא מאיזה צד?. מהצד של המארחת. אה, או קיי. ואז "רגע, אתם זוג חדש?" שאלה דנה. "אנחנו לא זוג!"

או שיחה אחרת.

"שמענו על איזה אדם בן 50 לבד, שיצא פתאום ככה לבד לשוטט בעולם ולטייל לו. לבד! הייתם מאמינים?!"  כן, כן, מן הראוי לחסל את כל המגיע לגיל 35 והוא לבד עדיין. אחרת באמת קשה להבין איך הם מוכנים להמשיך להתקיים, ועוד לצאת לטייל לבד בעולם!

בשביל מה אלוהים המציא את ט"ו באב?

אם לא בשביל שנמצא זוגות בליל ירח מלא, שמוסתר על ידי העצים שצומחים בתוך בית הקברות. שתנועות חשודות החלו להגיח ממנו.

כך קיוויתי לפחות. נראה כאילו יש שם תנועות חשודות. הלוואי שיהיו משם תנועות חשודות. אלוהים, עשה שייצאו משם תנועות חשודות. שיפסיקו את השיחות הבלתי נגמרות האלה, את נגינת הגיטרה החרישית עם השירים המשעממים שהיא משמיעה, את הבישול האינסופי שמתמשך לו כבר שעות, את הכלבים שמתרוצצים חופשי בעולם, את הבחורות שמדברות ומדברות ומדברות ולא חושבות לרגע לצאת לרדוף אחרי הבחורים שמחכים להיתפס. או אלוהים, לא עדיף שיבוא איזה זומבי לגאול אותי מזה, על פני הפיכתי לזומבי שכזה, שיושב סביב מדורה מטופשת, משוחח שיחות מטופשות, שר שירים משעממים, מבשל מאכלים לא טעימים, ומשתמש המון ב"סבבה" ו"מגניב" כל הזמן.

אבל הזומבי מבית הקברות לא הגיע, ורק הזמן המשיך לנוע. הא, שקרן. לא זז ולא נעליים, כשנשברתי, קמנו והלכנו, גיליתי שרק שעתיים עברו. כמו נצח. נצח שנמשך שבועיים. יומיים. שעתיים.