ותשם מוך בעיניה. או משהו בסגנון, כך נאמר על איזבל לפני שבאו שליחיו של אליהו הנביא או מי שזה לא היה שרצח את כל משפחתה, ורצחוה נפש.
אני זוכר שהמוך והצבע בעיניים, כלומר האיפור, נלקח בעת העתיקה מחלזונות מהם הפיקו צבעים. סביר שאני זוכר שגוי.
רבים מכם הזדעזעו ממאבק האיתנים שהיה ביני לבין הדג שלי. הנסיונות הנואשים וחסרי התועלת שלי להיפטר ממנו, להעבירו לעולם שכולו טוב במגוון שיטות שונות ומשונות, החל מהרעבה, דרך האבסת יתר, החלפת המים ועוד.
אז הדג עדיין חי, ומדי פעם אני מאכיל אותו ומוסיף לו מים.
אולם מזמן כבר הוכח שיכול להיות ייצורים הנוצרים יש מאין.
לדג נוספו שכנים. לדג נוספים שכנים. כל יום יש לו שכנים חדשים.
הם צצים משום מקום, והם חלזונות. כן, באקווריום שלי גדלים כל הזמן חלזונות מים. לא סתם, כל פעם שאני מאכיל את הדג חלזונות אלה נצמדים לאוכל שלו, לאחר שכבר סיים אותו, ואוכלים בעצמם. מוצצים את האוכל עד תום.
והם גדלים, והם גדלים, והם מתרבים, והם מתרבים.
ואני? מה אני עושה ביחס אליהם?
ומה אתם הייתם עושים?
הייתם עושות בדיוק כמוני. הייתן משליכות את החלזונות מחוץ לאקווריום. אל העציץ שעומד בצד. כי מקומם של החלזונות אינו באקווריום. האקווריום הוא של הדג.
גם אתן הייתן הורגות את החלזונות באופן שיטתי כדי לשמור מקום לדג.
אבל, רגע, בעצם, איזו סיבה יש להעדיף את חיי הדג על חיי החלזונות? מדוע לטבוח את החלזונות ולשמר את הדג? מדוע כשניסיתי להרוג הדג נפש, כולכן הזדעזעתן, ועתה כשאני עושה אותו דבר לבעלי חיים אחרים, חלזונות, כולכן מסכימות שכך צריך להיות?
אומר מדוע, בגלל הצביעות הקיימת במין האנושי. איננו מאמינים בזכות לחיים כפי שהיא. אנו מאמינים לזכות לחיים ליצורים היקרים לנו. לכן, חלזונות נטבח ללא בושה, ולעומת זאת נזדעזע עד עמקי נשמתנו שנשמע על מישהו שמנסה לפגוע בדג אקווריום זעיר.
נמחץ ג'וק ברגל חפצה, ונתחלחל אל מול חתול דרוס.
לא לחינם אני טובח חלזונות. הם היו אחראים על הצבע ששמו נשים בעיניהם בתקופת המקרא, ובתקופתנו הם מסמלים בעיניי את הצביעות.
אגב, למי שעוד לא למד, איזבל היתה אחת ממלכות ישראל המוצלחות שהיו. היא הצליחה להעמיד שושלת של 3 דורות, בניגוד לרוב שושלות ישראל שלא החזיקו יותר משני דורות, והרחיבה את הממלכה הישראלית למעמד של אימפריה אזורית. על כך היא נרצחה. צביעות, כבר אמרתי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
