חרונולוגיה חסרת חשיבות

מדי פעם, כשאני יוצאת לתלות כביסה אני רואה אותו. הוא יושב לו שם בחדר שלו, מול איזה צג כנראה, אני לא רואה בדיוק את הצג.

גם העוזרת שלי מספרת לי שכשהיא גומרת את הניקיון של הבית ויוצאת למרפסת היא רואה אותו יושב באותו חדר.

בדרך כלל אני עובדת, כך שאני לא יודעת מה הוא עושה בשאר הזמן. אבל בסופי שבוע, ובחגים כמו שעכשיו, קצת, אבל רק קצת אני מתעצבת עליו.

אני יוצאת בבוקר להוריד כביסה ולארגן את היום. זה לא יותר מדי מוקדם, בכל זאת הילדים מתישים, ואני מנסה לנוח קצת בסופי השבוע. אז לקראת עשר כזה אני כמה ויוצאת למרפסת תולה את המכונה של סוף השבוע. והוא שם. יושב לו שם, בחדר שלו. לא גדול החדר שלו, די קטן. מול איזה צג, כנראה. כשאני מסתכלת טוב, אני רואה לפעמים את הידיים שלו על המקלדת. אולי אני מדמיינת את זה. לא מתעמקת בזה, כי בדרך כלל הילדה באה וצועקת שהיא רוצה ללכת לים. אנחנו הולכים הרבה לים בסופי שבוע, בשבת בעיקר. לקראת 11 אנחנו מתחילים לצאת, אני, בעלי והילדה. לפעמים חברה שלה מצטרפת.

וכאן מתחיל להיות לי עצוב. כשאנחנו חוזרים אחר הצהריים מהים. אנחנו חוזרים לקראת חמש. והוא עדיין שם. יושב לו בחדר. כמעט באותה תנוחה. מדי פעם הוא מגניב מבט לראות מה קורה אצלנו. אני תולה את בגד הים של הילדה, את המגבות. נכנסת לחדר, חוזרת למרפסת להוריד את הכביסה של הבוקר. מתקלחת, חוזרת למרפסת שוב הפעם להוריד את בגד הים של היום. הוא עדיין שם. יושב לו, מול המחשב שלו, מול איזה צג, כנראה, ומקליד. אין לי מושג מה הוא מקליד לו שם.

בעלי יצא הערב למרפסת להוריד את כביסת אחר הצהריים. הוא אמר לי שהוא שמע אפילו את המוזיקה שלו מהחדר הקטן שלו. איזה מוזיקת גוספל או משהו כזה. לפעמים הוא נעלם לכמה רגעים מהחדר הזה. ואז אני רואה אותו חוזר. אולי הוא הלך לחדר אחר. בטוח יש לו חדרים אחרים. אני לא יכולה לראות אותו בחדרים האחרים.

האמת, אני קצת מגזימה. ראיתי אותו איזה פעם או פעמיים מחוץ לבית. לקחתי את הילדה לחברה שבוע שעבר, והוא יצא בדיוק באותו זמן. הייתי קצת בהלם. מה? הוא יוצא מהחדר שלו? כמעט ניגשתי אליו לשאול אותו מה קרה. אבל לא עשיתי זאת. מה אני כבר יודעת עליו. הרי אני רואה אותו בעיקר בסופי השבוע בחדר שלו, ונכון העוזרת גם מספרת, וגם בעלי רואה אותו, וגם אמא שלי כשהיא באה לעשות ביביי סיטר על הילדה אומרת לי שהיא רואה אותו בחדר. אבל פתאום לראות אותו, עולה על הקטנוע שלו, קצת לפני האוטו שלנו ונוסע. שיפשפתי את עיניי בחוזקה. האמת, ראיתי אותו כבר פעם בעבר, אבל לא קישרתי בין האיש החי ברחוב לבין האדם ההוא מהחדר. שיושב מול איזה צג ומקליד כל הזמן. או כך זה נראה לי מפה. מחוסר חיים. אבל כנראה שאלה החיים שלו. אין מה לעשות.

לי יש את הילדה שלי, ואת הבעל שלי, ואת האוטו הגדול בשביל הילדה. היא לפעמים צועקת הילדה נורא חזק. יש לה את האופי של בעלי. מעניין אם הוא שומע את הצרחות שלה בחדר שלו. אני בטוחה שהוא יכול לשמוע את הצרחות שלה. האם הוא חושב שאנחנו מרביצים לה? למה הוא חושב שהיא צורחת ככה? אני צריכה להסביר לו את הצרחות שלו? לא, בדיוק כמו שהוא לא צריך להסביר לי את זה שהוא יושב כל היום בחדר הקטן שלו מול איזה צג, אני חושבת, ומקליד כל הזמן. ככה זה, לפעמים אני חושבת על שטויות. אולי כדאי שאחזור לטפל בבית, הילדה צריכה ללכת לישון, ואני אוכל לנוח סוף סוף עם בעלי. קצת שקט.

זהו, לפעמים אני קצת מקנאה בו. אז נכון, הוא כל הזמן בחדר הקטן שלו מול הצג, אבל זה נראה שקט כזה. בלי סערות, קבוע כל כך, לפעמים קצת מוזיקה שומעים משם, אף פעם לא משהו רועש. אין שם צרחות, כמו שיש אצלי. אין גם כביסה שצריך להוריד ולתלות. מדי פעם יש סמרטוט רצפה ליד החדר שלו. משום מה הוא תולה אותו לכיוון הזה. אולי זה דרום. שאר הדירה שלו כנראה צפונית. כמו שלנו. אז הוא תולה סמרטוט רצפה, אבל לא כביסה, מעניין לאן הוא לוקח את הכביסה שלו. טוב, נוריד כביסה ונלך לישון. והוא עדיין שם, בחדר שלו, בוהה באיזה צג אולי, ומקליד. גם כן חיים. מילא.