מי שקוראת כאן עכשיו את הפוסט הראשון שלה, אני חייב לציין שזה קצת מאוחר מדי.
היה מאוחר מדי שהוא הבין שאין קברניט לחללית.
כמו ששרו פעם.
אבל כאן היה קברניט. קוראים לי כותב שורות אלה. זה בעצם מי שכותב שורות אלה.
ואני כתבתי כמה בלוגים.
כתבתי את הבלוג הזה, הבלוג הראשי שלי. וכתבתי בלוג אחד בדמות אישה, שהוציא צדדים רכים ורגשיים שלי. גלוריה האפי קוראים לו. יש קישור בצד. וכתבתי ושם אני עדיין כותב בקושי, את הכרונולוג, מעין יומן אלטרנטיבי מאוד. למדי אפילו.
בזמן האחרון אני מתקשה לעמוד בקצב. לכתוב משהו בעל משמעות או לחלופין משהו בכלל. הכרונולוג עוד איכשהו מתפקד וגם הבלוג השני של גלוריה שמדווח על מה שאני אוכל ואיזה כושר אני עושה. קישור לבלוג ההוא אפשר להגיע מגלוריה.
אבל, כן, השיא הרחק מאחוריי. אין לי זמן, גם לא אנרגיות לכתוב פה. מדי פעם עוד אוסיף לכתוב פה. אולי אעלה דברים מהאוב. וכמובן אמשיך לסכם את הפוטבול. אבל אל תצפנה להרבה יותר מזה.
ככה זה, אולי זה סוף תקופה, אולי זו תחילתה של תקופה חדשה, אולי המציאות מתערבת לי יותר מדי בחיים. זו כנראה הסיבה. והמציאות היא לא משהו לכתוב עליו. אף פעם לא היתה. בניגוד למה שחושבים כאן רוב הכותבים. אנו לא כותבים מציאות. אנו כותבים מציאות מיופה, טובה יותר, עדיפה עלינו, אפילו כשאנחנו כותבים כאן דיכאון. שכן, הדיכאון שאנחנו כותבים כאן הוא דרמטי מהחיים עצמם. גדול מהחיים, כמו שאנחנו גדולים מהחיים. בכתיבה כאן.
זו היתה אחת התובנות הראשונות שלי פה, יש קישור בצד, הבלוג מאפשר לנו להסתכל על החיים שלנו בצורה דרמטית. הם לא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
