חרונולוגיה חסרת חשיבות

הכותרת מישהי אחרת נתנה לי את הכותרת הזאת. היא קלטה את התופעה שאני ישבתי אחר כך שעות וניסיתי להגדיר כראוי. קוראים לזה היברידיות. כמו השילוב של אחינועם ונועה שמוביל כמובן לאחינונה. כמו דנונה, גם לא כל כך טעים.

וכך, במהלך ההופעה חיפשתי את השם של אימא של מאיר זילבר. מאיר זילבר. איך קראו לאימא של מאיר זילבר. כשבפעם העשרים חיפשתי את השם שלה היא שוב השבה את תשומת ליבי, לא מאיר זילבר. אתה מערבב. אבל זה הנושא, ערבוב. אתה מערבב את מאיר אריאל עם אריאל זילבר. איך קוראים לאמא של אריאל זילבר. בפעם העשרים שחיפשתי את שמה של אמא של מאיר זילבר זה לא היה מצחיק. בגילי דברים כאלה בכלל לא מצחיקים.

אבל השם של האמא של אריאל זילבר היה המפתח כאן לתופעה.

פעם בחצי שנה יש כתבה בעיתונות על התופעה. איך זה, שואלים בעיתון הנפוץ במדינה, או זה של האנשים החושבים, איך זה שהאפיפיור הוא עפר לרגליה, איך זה, הם ממשיכים, שביל קלינטון מוכן לעשות לה ילד (יש נקבה שהוא לא מוכן לעשות לה ילד?) ואיך זה שאפילו הקנצלרית החדשה של גרמניה מוכנה ל... (טוב נשאיר לכם לדמיין מה מוכנה הקנצלרית החדשה של גרמניה לעשות איתה. למרות שאם יש לכם יכולת לדמיין משהו ביחס לקנצלרית החדשה של גרמניה כנראה שעמוס עוז בסכנה!) אז איך זה שכל העולם אוהב אל אחינועם ניני שלנו ובישראל הקהל לא שותה את שיריה בצמא. איך זה ייתכן?

ובכן, כי פשוט בישראל לא אוהבים סנובים, ויותר מכך לא אוהבים את מי שמתאמץ להיות סנוב וזה לא בא לה טבעי.

הסיפור מתחיל אצל ברכה צפירה. תימונת קראו להן פעם. תימונת הן אותן תימניות יפות, אקזוטיות, שהלבנים האשכנזים אהבו ואפילו הסכימו שישירו להם את השירים שלהם. וכך, מצאו את ברכה צפירה, שרה אלתרמן, שלונסקי, אפילו ביאליק. האשכנזים אהבו אותה. להיט, היא הייתה להיט. חלק מהאליטה האשכנזית שקיבלה אותה.

חצי מאה חלפה, וגיל דור ידע שיש לו את ברכה צפירה השנייה. תימנייה שיאהבו אותה. הוא החל לבחור לה שירים בעברית. שירים שאף אדם אחר לא חשב לשיר, אבל אחינועם ניני שרה אותם. מובן שאיש לא התעניין בה. אז אולי אפשר לשיר באנגלית. להיט! שחרחורת בעלת קול מלאך ומראה, נו טוב, קצת פחות מלאכי. להיט. העולם אהב. העולם התאהב. העולם תמיד אהב אקזוטיות, ועוד עם קול יפה. בארץ המשיכו עם כתף קרה. אז היא שרה לאה גולדברג. ושיר חתונות אחד, שהיה להיט. וזהו. קצת שירים נוצריים, ועדיין לא אהבו אותה בארץ.

אז מה כאן היברידי? לשיר את אלן פרסונס פרוג'קט כאילו היה שיר אופראי או שיר קלסי. זוהי היברידיות, וכך היתה כל ההופעה. היא שרה בצורה היברידית. היא מנצלת את המיקרופון עד תום. חזרתי למאמרים בימי על מלחמת העולם השנייה ואחריה, איך זמרות עם קול קטן ניצלו את המיקרופון לעשות קריירה. משום מה זה הרושם שקיבלתי גם ממנה. המשחקים הקוליים שלה הם כאלה שמצליחים רק בגלל אמצעי ההגברה, אולי זה אני, ואולי זה בגלל שהסנוביות המזויפת שלה היכתה בי כבר מהשיר הראשון (ואז התחלתי לחפש את השם של האמא של מאיר זילבר). אבל לא הייתי היחיד. כי גם בפרס הטעם הטוב היא לא זכתה.

כי ההיברידיות היתה גם בלבוש. מכנסי ג'ינס לבנים. דווקא גוף יפה. יחסית. אבל מה שמעל למכנסיים. חולצה שקופה. איך בקונצרט לובשים חולצה שקופה? למען השם! לגמרי שקופה! על חזיה לבנה שהסתירה חזה לא מסעיר במיוחד. שקוף שזה לא יהיה משהו. בטח לא באווירת הקונצרט שהייתה בעולם.

אווירת קונצרט כי התחילה את ההופעה רביעיית כלי מיתר בקטע קלסי יפה. ואחרי זה עוד קצת. קלסי. אז הקהל התנהג כמו בקונצרט. טוב, הזמרת עלתה עם שמלת ערב שחורה. לא באמת, שמלת מיני שכוסתה בצעיף שהגיע עד לרצפה ונראה כמו שמלת ערב (היברידי כבר אמרתי?). הקונצרט נמשך ולכן הקהל לא מחה כפיים, אולי גם בגלל שהוא לא נהנה או לא התלהב מהקונצרט. אנחנו לא כל כך אוהבים קונצרטים. אי אפשר לשיר בציבור בקונצרט, ואנחנו באנו לשיר עם אחינועם, אבל לא יכולנו, לא הרשו לנו. הכי הרבה שיכולנו זה למחוא כפים. אבל גם את זה לא עשינו. בטח לא באמצע שיר. זה לא יפה להפריע באמצע! באמצע יצירה שכזו להפריע? לאחינועם? יוצרת שכמותה? ודאי שלא! אז לא הרעשנו, חיכינו בנימוס לסיום השיר ואז מחינו כפיים בנימוס. אפילו שנתנו לנו סימנים למחוא כפיים והאירו עלינו באמצע שיר, כשהיא ממש ביקשה מאיתנו למחוא כפיים, גם אז הרגשנו לא נעים, וחיכינו לסיום השיר. אין כמו בדידותו של מוחא הכפיים הבודד. היו איזה שניים בודדים כאלה, אולי חמש. והן היו בודדות מאוד. לפעמים מישהי אפילו שרה. מחיאות כפיים קצובות, מאחוריי מישהו אפילו הזיז את ראשו לצלילי המוזיקה. וזהו. חוץ מזה כלום.

אפילו כשבנה של הדיווה עלה והצטרף אליה (לאחר שהיא הודתה לאחיה, אביה, אימה, בעלה, בן זוגה, אהובה, מורה הרוחני, רבין, רבין, רבין, רבין, היה שבוע קשה לכולנו, בן זוגי, בעלי מזה 35 שנה, ואני רק בת 30, רבין, רביעיית סולריס, גלידת סולריס, גלידה בכלל, הילד הכי יפה שלי, גיל דור, המתופף המדהים שאיתנו כבר 70 שנה וממשיך להשתפר כמו יין לבן ישן, אז אחרי כל התודות האלה, ורבין) הקהל לא יצא מגידרו. בנימוס הוא מחא כפיים לילד הקטן והמכוער פחד של הדיווה הדוויה.