חרונולוגיה חסרת חשיבות

בערבו של עוד יום מלחמה מיותרת, אפשר להתחיל לעשות סיכומים.

כל יום נדמה קשה מקודמיהו. כל יום מכריזים העיתונאים יום קשה.

מלכודת דבש - פרק זמן קצר מאוד שבו לא נוחתות קטיושות.

הנחיות פיקוד העורף - הנחיות שאם תמלא אותן, ויפלו טילים באזור, אולי תצא מהטילים חי, ללא קשר להנחיות.

בשלב מסוים הזעם מהמלחמה הטיפשית הזאת הופך לייאוש מדכא ומדכדך.

אנחנו נמצאים בשלב בו כל צד היה רוצה שהמלחמה תיגמר. ישראל הייתה רוצה שהיא תגמר. אגב, היום פורסם כך בעיתון ערבי-ישראל, ללא שום הד לאחר מכן. חזבאללה היה רוצה שהמלחמה תיגמר. שני הצדדים רוצים שהמלחמה תיגמר. רק שניהם לא רוצים להיתפס כמי שגמרו את המלחמה ראשונים, כי אז הם ייתפסו כמפסידים.

כן, מוטיב הגנון מופיע שוב.

אז מה אפשר לעשות בערבו של יום מלחמה מדכדך נוסף, בו עוד כברת מדינה של כ50 ק"מ נכנסה לטווח הטילים, ורק מזל גדול או אולי רוח מזרחית הצילה אותנו מכיבוי אורות כללית?

אפשר לקרוא הארץ.

אז בצהריים כבר קראתי את מאמר המערכת של הארץ שסוף סוף מצטרף לעמדתי ביחס לפיקוד העורף. הגיע הזמן.

עכשיו בערב, הגיע הזמן לקרוא את ארי שביט. "נביא בשער" כתב עליו אחד המגיבים. מגיב אחר, שתואם את רמתו של הכותב כתב כך:

מלא פאתוס, אבל מעורר צמרמורת - שאפו!

מובן שכל הרעיון של פאתוס הוא לעורר צמרמורת מכאן מילת החיבור "אבל" מתאימה אולי לשביט, אבל לא למשפט הגיוני.

אכן, שביט עושה את מה שהוא יודע הכי טוב, למלא פאתוס, להעביר צמרמורת, לומר כלום ולסתור עצמו כל משפט שלישי.

קחו לדוגמא:

"כשלה המערכת המדינית. כשלה בכך שהתמסרה לאמונה הפשטנית בנסיגה חד צדדית פשטנית מבלי להבין את הסכנות הגלומות בה. כשלה בכך שלא יצרה הרתעה ישראלית מוחצת אל מול מתקפת הקסאם בדרום לאחר הנסיגה החד צדדית. כשלה בכך שיצאה למלחמה בחיפזון מבלי לשקול כהלכה את סיכוייה ומבלי להגדיר כהלכה את יעדיה. כשלה בכך שהלכה שבי אחרי הדרג הצבאי שאותו לא ידעה לבקר, לרסן או למקד. כשלה בכך שהכניסה את ישראל לשדה מערכה ממולכד שבו חייבים לנצח למרות שאי אפשר לנצח."

כישלון המערכת המדינית על שום מה. אמונה פשטנית בנסיגה חד צדדית מבלי להבין את הסכנות הגלומות בה. ומה מסקנתו מכשלון זה? לא, לא חלילה שנסיגות חד צדדיות רעות הן ורצוי לנהל משאים ומתנים. הפתרון: יצירת הרתעה מוחצת אל מול מתקפת קסאם. בסדר, עדיין אין סתירה. אלא אם כן ממשיכים לקרא את שאר הפסקה. הכישלון של המערכת המדינית הוא בכך שיצאה למלחמה בחיפזון - כלומר ניסתה ליצור הרתעה מוחצת, אמנם לא מול קסאמים. הכישלון הוא שהלכה שבי אחרי הדרג הצבאי. אז כשהיא לא הלכה שבי אחרי הדרג הצבאי ולא יצרה הרתעה מוחצת היא נכשלה, וכשהיא כן הלכה שבי וכן ניסתה ליצור הרתעה גם נכשלה. כמו שאמר בארט, יו דם איף יו דו אנד יו דם איף יו דונט. כך גם המערכת המדינית אצל ארי שביט. הוא לא מותיר למערכת המדינית סיכוי.

הוא לא מותיר לאף קורא בר דעת סיכוי. כאמור, כמות הסתירות הלוגיות אצלו מחרידה.

בעצם הוא לא מחריד, ארי שביט מנסה תמיד לקלוע למרכז האומה ולדעה המרכזית של האומה. כמו כל מרכז הוא נשמע נלעג, מלא מעצמו, מלא מהדרו הממלכתי והמרכזי, אומר כלום, סותר את עצמו על ימין ועל שמאל (וגם על מרכז).

בקיצור, אפילו הקומיות שיש בכתביו של ארי שביט לא הצליחה לרומם את רוחי. כמה חבל.

וכאמור, למרות ארי שביט והבליו, אפילו בהארץ ממאמר המערכת מהיום מתחילים להבין. או כמו שאמרו עפר שלח ורביב דרוקר בתכנית היום בערוץ עשר, כרגיל פיקוד העורף כשצריך אותו לא זמין.

יודח אלוף פיקוד העורף לאלתר! ותופסק מלחמת כבוד צה"ל.

בגלל 8 עובדי הרכבת ששהו 20 מטר מאזור מוגן ומתו למרות זאת,

בגלל 2 ילדים בנצרת שמתו בגלל שלא הייתה אזעקה,

בגלל 2 עובדים חיפאים שמתו כשהלכו לעבודה בגלל הוראת האלוף,

יודח אלוף פיקוד העורף לאלתר! ותופסק מלחמת כבוד צה"ל. בקצב הנוכחי, כל המטכ"ל יצטרך ללכת הביתה.