חרונולוגיה חסרת חשיבות

בסיום הקניות בסופר, שילמתי על דבריי. לאחריי, ילדה קטנה הציגה את המוצר שרכשה, אני חושב שזה היה שמן שומשום או משהו כזה, נתנה לקופאית את הקופון וקיוותה לקבל את ההנחה. הקופאית הייתה חד משמעית: "לא! את חייבת כרטיס מועדון בשביל להשתמש בקופון ולקבל את ההנחה על מוצר זה!" הילדה נתקפה בהלה: "אבל אין לי כרטיס מועדון פה." "צטערת, בלי כרטיס מועדון אי אפשר לקנות עם קופונים!" חזרה הקופאית בטון מרושע במיוחד. ילדת החמד נעצה בקופאית עיני עגל שבקצותיהן החלו להיקוות דמעות. "אבל אימא שלחה אותי לקנות ליום העצמאות" ניסתה הקטנה לפרוט על נימי נשמתה של הקופאית. זו הגבירה את אכזריותה: "אם אין כרטיס, תשלמי את המחיר המלא." הילדה החלה למרר בבכי "אין לי מספיק כסף בלי הקופון" מלמלה מבין יפחותיה.

פייגין חייך את חיוכו הרחב, פוער פה עם שיניים מצהיבות ומשחירות. "צריכה עזרה ילדה קטנה?", פנה אל עבר המתוקה הבוכיה. "כן, אין לי כרטיס חבר ובלעדיו לא אוכל לקנות את שמן השומשום לפלאפל ולחומוס שאמא רצתה ליום העצמאות" אמרה הילדה כשגרונה חנוק מדמעות. "אני אעזור לך" אמר פייגין כשחיוכו מצהיב השיניים מתרחב. פייגין הושיט את כרטיס המועדון שלו לקופאית. הקופאית קפאה, לקחה הכרטיס והעבירה אותו. חיוך של אושר מהול בדמעות התפשט על פניה של הילדה. "תודה לך איש יקר" אמרה לפייגין "אני לא יודעת איך אוכל להשיב לך על טוב ליבך" הוסיפה.