חרונולוגיה חסרת חשיבות

ביומיים האחרונים אני נתקל כל הזמן ברוחות רפאים.

כל הזמן זה קצת מוגזם.

זה התחיל בהליכה במסדרונות המוסד המפואר בו אני מוציא ימיי. ראיתי איש. קצת קירח, אף גדול יותר משזכרתי, אבל אין ספק איש זה למד איתי בביצפר לפני שנים הרבה. בעצם, היה לי ספק. הוא קצת דמה לעצמו. קצת לא דמה לעצמו. בכל זאת, חלפו מאז אי אלו שנים. טובות. ולא טובות.

וכך זה המשיך. המשכתי להלך לי ברחובות העיר. בהם לרוב אני מצליח לשמור על אנונימיות מוחלטת. לפחות בעיני עצמי. מתהלך לי מרוחק ושלו, לא מכיר איש ואיש אינו מכיר אותי.

אבל היום זה היה אחרת. זה התחיל שוב עם איזה דמות שהייתי בטוח שלמדה איתי איפשהו. אחרי זה זה כבר הפך לקונקרטי ממש. מישהי שיצאתי איתה. ממש. בחיים. כאן כבר לא הייתה ברירה, הלכתי מולה. והיא מולי. אפילו חילופי ברכות מאולצים היו כאן. טוב, ככה זה.

ואז עוד אדם מביצפר. עם איזה אישה. ואיזה ילד. אישתו? בתו? הוא? הוא לא השתנה. נראה אותו דבר. בניגוד לרוח הרפאים הראשונה שהתחילה את כל זה. שבכלל אמורה להיות בארץ אחרת או בעיר אחרת או במקום אחר, אם היא בכלל קיימת.

ואז עוד. עוד. מישהו שפעם לפני הרבה שנים עבדתי איתו. כאן כבר לא היה צורך, לא היה צורך באינטראקציה. מזל.

אולי זה סימן שאני צריך לעבור עיר. או להסתובב ברחובות קצת פחות.

או שניהם.

או אף אחד מהם.