חרונולוגיה חסרת חשיבות

נפתח בציטוט של פרופסור, לחינוך, שאולי מבהיר שהאקדמיה מצליחה, אבל הוא כושל:

"ישראל נמצאת בין המקומות המובילים בעולם במספר פרסומים אקדמאיים לכמות אוכלוסייה, בעוד שהחינוך התיכוני והעממי הוא בין הנחשלים בעולם". פרופסור גור-זאב, פרופ' לחינוך באונ' חיפה בכנס "לקראת קטסטרופה בהשכלה הגבוהה?"

אפשר להפריך את הטיעון המטופש הזה בכמה דרכים. אכן, אחת הדרכים הוצגה בדבריו של דובר אחר בכנס אותו ארגן פרופסור גור-זאב. הטענה היא שכמות אינה מעידה על איכות. החוקרים הישראלים מפרסמים המון, מצטטים אותם הרבה פחות. מצב דומה קיים באוניברסיטאות בינוניות בארצות הברית. בכלל זהו סימלה של הבינוניות, יכולת ייצור גבוהה בלי שאר רוח. המחקרים הישראלים לא מחדשים דבר, לכן לא מצטטים אותם. הם טובים בלמחזר דברים שנאמרו קודם ולחזקם, לכן אין צורך לצטטם. אגב, שוב, לא המצאנו דבר. זהו אחד מסימני ההיכר של האקדמיה האמריקאית, שרבים מהחוקרים הישראלים כיום מחונכים שם (ועל כך בחלק ב' או ג'), צריך לדעת לייצר מאמרים. המאמרים לא צריכים לחדש דבר, אלא רק להוסיף את המובן מאליו על הקיים. שאר רוח אפשר למצוא בכמויות קטנות אצל החוקרים בישראל, ובעיקר אצל אלה שלא חונכו בארצות הברית.

אולם, זהו הכשל הפשוט בדבריו של גור-זאב. הכשל האמיתי בדבריו של גור-זאב הוא הקשר בין החינוך התיכוני לבין החינוך האקדמי. גור-זאב טוען שלמרות שהחינוך היסודי והתיכוני הוא גרוע, החינוך האקדמי וההשכלה האקדמית והמחקרית בישראל מעולים. לכשל זה שתי פנים המשלימים האחד את השני.

הכשל הראשון הוא קשר זמני וסיבתי. גור-זאב הציג בכנס שמערכת החינוך היסודית והעל-יסודית בישראל בשנות ה60 וה70 הייתה מהמצוינות בעולם, ואילו כיום היא הידרדרה למקומות ה-30-40 בעולם. נתון זה שלא מופיע בוינט מסביר הרבה. ברור לכולם שקודם כל הולכים לביצפר היסודי, אז לתיכון ואז לאקדמיה. כלומר, אם ביצפר יסודי היה טוב, התיכון יהיה טוב והאקדמיה תהיה טובה. תיאור זה מסביר את מצב האקדמיה כיום בישראל. בתי הספר בשנות ה60-70 היו טובים ולכן בוגריהם, הפרופסורים של היום היושבים באקדמיה הם מצוינים. הם גדלו במערכת חינוך מעולה ולכן הם מעולים בתור חוקרים. מכאן, את קריסת ההשכלה היסודית והתיכונה בישראל האקדמיה תרגיש רק עוד 10-15 שנה, ואז ההישגים עליהם מדבר גור-זאב ייעלמו כלא היו. משפט זה שלי אינו נכון. המחקר הישראלי ירגיש את הקריסה עוד 10-15 שנה. מי שמלמד באקדמיה מרגיש כבר היום את תוצאות החינוך היסודי והתיכוני הגרוע.

הכשל השני בדבריו של גור-זאב הוא הכשל החשוב יותר, כי גור-זאב הוא פרופסור לחינוך. הוא אפילו נשאל על כשל זה בכנס וידע להשיב בחזרה על הנתונים ביחס למצוינות האקדמיה בישראל. השאלה שנשאלה האם הקטסטרופה לא התרחשה כבר. צריך לחדד את השאלה. איך אקדמיה שהיא המובילה בעולם מאפשרת למערכת החינוך היסודית והתיכונית להידרדר כך? זוהי השאלה האמיתית וזהו הכשל האמיתי של האקדמיה. התשובה לשאלה זו פשוטה: האקדמיה הישראלית לא הייתה ולא תהיה רלבנטית לחברה הישראלית. מערכת אקדמית מספר 1-5 בעולם שמאפשרת למערכת ההשכלה היסודית והתיכונית להידרדר למקום ה30-40 בעולם, היא אקדמיה קטסטרופאלית. מערכת אקדמית שלא מסתכלת על מה שקורה סביבה היא מערכת שקרסה כבר מזמן.

למה המערכת קרסה? בגלל כל הנתונים שגור-זאב מביא, ובגלל האמריקניזציה של האקדמיה הישראלית. החוקרים הישראלים כל כך עסוקים בלפרסם שהם לא מתעסקים בנעשה סביבם. כגוף, האקדמיה הישראלית לא מעורבת בשיח הישראלי. עלי תאנה בולטים, דוגמת גוטויין ואחרים, רק מדגישים את אדישות האקדמיה לנעשה סביבה בחברה. היו וישנם ניסיונות נקודתיים של חברי אקדמיה לצמצם את הנזקים שנעשו במערכת החינוך, אולם מאמץ מערכתי לא נעשה.

למה עוד קרסה המערכת? בגלל מנהלי המערכת - נשיאי האוניברסיטאות והרקטורים. אנשים אלה עסוקים בכיס הפרטי שלהם ובסכומים שנכנסים לשם. משכורותיהם ביחס לעובדים אחרים באקדמיה סביבם אסטרונומיות. הבנתם את המערכת בה הם מתפקדים מודגמת באמצעות מכתבי חנופה לועדות שתפקידן להרוס את האקדמיה. אנשים אלה מנהלים מערכת שתקציבה קוצץ ב-20% והם טוענים שהמערכת עובדת כרגיל והיא טובה מאוד. קיצוץ של 20% ועליה במספר התלמידים הפכה את האוניברסיטאות בארץ למעט טובות יותר מתיכונים פרטיים. צפיפות בלתי נסבלת בהרצאות של מאות סטודנטים באולם, תרגולים של 50 אנשים בתרגול, יחס מנחה:מונחה בתארים מתקדמים של 1:10, דבר שמבטיח שלמנחה שלך אין זמן אליך, כל אלה סממנים של מערכת טובה מאוד. התקרנפות ראשי האוניברסיטאות החלה מזמן. התקרנפות זו מקרינה על כל המערכת ומבטיחה שהאקדמיה לא תפעל לשינוי סדרי עדיפויות בישראל. בטווח הארוך התקרנפות זו מבטיחה חיסול האקדמיה. אבל, סביר שמשכורותיהם של ראשי האוניברסטאות יהיו האחרונות להיפגע.