חרונולוגיה חסרת חשיבות

הנסיעות האלה לא הופכות קלות יותר. משום מה. אולי משום מה. אולי לא משום מה. אולי בגלל אותה בחורה שישנה עכשיו בספסל ממול. ספסל ממול. מצחיק. מצחיק. כמעט כתבתי יושנת. כן, כמות הזמן ששומעים בה עברית גרועה, עברית קלוקלת עולה פלאים כל הזמן. כל הזמן. חזרות, זה מה שיש בקטע הכתיבה הזה. בבלוג הזה. בחיים האלה. חזרות. מעגליות. כמעט נקודת התחלה. אבל רק כמעט. כי פרקי הידיים כואבים בזמן שכותבים בזווית מסוימת. משנים זווית. אז למה הבחורה. בכלל, יש לי נטיה לחזור אחור, למחוק הכל, אפילו כשצריך רק לשנות אות אחת או שתיים. יש אנשים שמוצאים זאת בלתי אפשרי. גם למצוא זאת זה ביטוי מכוער. יש אנשים שחושבים שנטייתי לחזור אחורה ולמחוק הכל במקום לתקן שתי אותיות הוא בלתי נסבל. כזה אני. בלתי נסבל. לעתים קרובות למדי. ואולי זה אותה בחורה שישנה בספסל ממול. אבל מה הסיפור של הבחורה בספסל ממול. זאת בדיוק הבעיה. אין לי שום מושג. האם אני מכיר אותה? האם אני לא מכיר אותה? אני חושד שאני מכיר אותה. היא ישנה. אי אפשר לשאול אותה. גם כשהייתה ערה לא שאלתי. כזה אני. כי בתחילה לא חשבתי כלל שאני מכיר אותה. ואז פרצופה הפך מוכר מדי לפרק הזמן הקצר שראיתיו. עד כדי כך שנראה כאילו ראיתיו בעבר. וזה עצוב. האם באמת אני מכיר אותה? או שמא היא מכירה אותי? האם לימדתי אותה ואיני זוכרה כלל? זה בהחלט ייתכן. זה אפשרי כל עוד אנחנו כאן שרים. ונשאלת השאלה מה הטעם ללמד מסות כאלה של תלמידים עד שאתה אינך זוכרם כלל. האם יזכרוך? ייתכן. אבל ודאי שלא לטובה, ומדוע תלמיד שמורו אינו זוכרו יזכור את מורו זה בחיבה כלשהי? בהערכה כלשהי? אין סיכוי. למרות שהיום. כן, נתקלתי בעוד אחד. אולי זה בכלל החורף שחזר לפתע, עם הברד, והשלג והקור. אפילו החשיכה מסביב חשוכה הרבה יותר עתה. הרבה יותר עתה. הרבה יותר אתה. אז היום היה אחד אחר. בבנק. הייתי בבנק. בכלל הבנק לא שמע שמצבי הכלכלי מדרדר. הם מאמינים בקידמה ולכן נתנו לי כרטיס זהב. שאלוהים יודע מהיכן יבוא המימון לו בחודשי הקיץ השכונים המחכים לי. שחון כנראה כותבים עם ח'. כך עושה רושם. לפחות בעיני וורד. הכל יכול. תוכנת מעבד התמלילים עליה אני כותב. אם הייתי משתלב בטרנד הכוכביות ברור שהמשפט הקודם היה נכתב בכוכבית טיפשית שכזאת. אז מקרה הבנק. שעומד בסתירה גמורה לאותה בחורה שישנה עכשיו בספסל הסמוך, שאיני יודע. לימדתי אותה? אולי היא רק לומדת במקום העבודה שלי אבל אני לא לימדתי אותה מעולם. זה ייתכן. זה אפשרי. הכל אפשרי בימינו. להתהדר בנוצות טווס באודך מכוער כתרנגול הודו. לחלוטין לחטוף השמצות מימין ומשאול באודך לוחם למען זכות בסיסית ואלמנטרית של אנשים. כן, הו, הנסיעות האלה לא הופכות קלות יותר עם הזמן. אבל מה קרה בבנק? בבנק קרה דבר מאוד פשוט. קיבלתי כרטיס זהב. אבל באודי מחכה לקוד הסודי שלי (8321 או משהו דומה, אין לי שום זכרון כרגע. האם הגיוני לשמור קוד סודי בפלפון? זאת שאלה טובה. מה הסיכוי שאאבד את הפלפון ואת הארנק בו זמנית לאותו גורם שיידע שהמספר השמור תחת השם הזה והזה הוא הקוד הסודי לכרטיס האשראי הזה ולא האחר שלי? עכשיו יש לי שני כרטיסים. אחד מזהב. כי הבנק לא שמע על הצרות הכלכליות המתרגשות עליי בקיץ השחון הקרב. הרקב. הירקב. הירקב. כולנו נרקבים. אמרתי זאת לתלמידיי. שכל מי שעבר את גיל 22 נרקב. הם היו המומים. לפעמים אני קצת מגזים. גוזמאי. זאת מילה יפה. גוזמאי. הם בהחלט יזכרו אותי בזכות גוזמאותיי. אין מילה כזאת. או שיש, וורד מכיר מילה שכזאת. בקיצור בבנק, חלף עבר על פניי תלמיד. אותו כבר זיהיתי בוודאות. כן, בוודאי. בניגוד לאותה בחורה שישנה עכשיו בספסל ממול. מדוע היא ישנה עכשיו? סביר להניח שהיא עייפה לאחר שבוע לימודים ארוך שעבר עליה. ובניגוד אליי, היא לא השחיתה את כל זמן הנסיעה לריק. היא קראה מאמר. בדרך הלוך התמונה הייתה מצחיקה, שלושה מורים בבית הספר שלי מושב אחד אחרי השני באוטובוס, והם לא מכירים זה את זה, וזה בזה. יותר נכון מתעלמים זה מזה. כי אני מכיר מורה אחר, אבל לא מדבר איתו. בעצם איני מורה באותו מוסד. לא עוד. לא עוד. לא עוד. אמר העורב. אהח, סימספונס. ובכן, היא קראה מאמר שהזכיר לי נשכחות. לימדתי אותו פעם. לפני שנים הרבה. הרבה שנים. כמה זמן חולף. משם גם איני זוכר תלמידיי. ושם היו לי הרבה פחות. טוב, זה היה מזמן. אין ספק. מדי פעם אני נפגש עם תלמיד שלי משם. היום התלמיד עולה על רבו. אך זו חוכמה קטנה למדי, במקרה הנוכחי. ובכן, אותו תלמיד בבנק אמר לי שכבר לא רואים אותי יותר בביצפר. כך אמר. שאל אם איני מסתובב שם. עניתי שלא. איני מלמד שם יותר. ורק אתמול נהג המונית התייחס אלי כמובן מאליו כמורה מכובד בקהילת בית הספר. אותו לא חשב כאכסנייה מכובדת יותר מדי. כל אחד והמחשבות שלו. לצערי הסכמתי עם אותו נהג מונית. ואז, אחרי שהתלמיד שלי שמע שאיני מלמד יותר, המשיך בדרכו. לא לפני שהפטיר, חבל, דווקא היה מאוד מהנה. כן, אז הוא זכר אותי. אבל כמובן איני זוכר אותו. אין סיכוי. אין סיכוי. בפנים כן, אבל לא בשם. אני זוכר עשרות שמות ועשרות אנשים אחרים. אבל את זאת שישנה עכשיו בספסל לבד. האם היא הייתה תלמידה שלי? אולי כש נגמרה המוזיקה משום מה. חייבים לחדש אותה. הוא עושה זאת לפעמים, הנגן הנבל. קווה, לא, לא ככה. כבה על דעת עצמו. זה יותר נכון. כן, ההבדלים הקטנים שיהיו מי שישתעשעו בינם. כמוני למשל. ערבי ועברי. כל כך דומה. ורק אני יכול לשים לב להבדל בינם. חפיפניקיות. יש כל כך הרבה ממנה בבית הספר שלי. יותר מדי. אבל זה לא בית הספר שלי. אני כל הזמן שוכח. העובדה שלמדתי בו קצת. העובדתה שלימדתי בו קצת. הוא אינו שלי. שתי עובדות אלה לא הופכות אותו לשלי. להיפך. סביר שאבדה לי מילה שיש אחריה מילה אחרת, אבל סביר שמאיץ הניכור גדל בגלל שתי עובדות אלה. בגלל שעבדתי בו קצת, בגלל שלמדתי בו קצת, דווקא הופך אותו לפחות שלי. הקצת, הקצת, הקצת. זאת הבעיה. כן, אז התלמיד דווקא הצטער לשמוע שאיני מלמד שם יותר בבית הספר. היה נחמד. הוא נהנה. ועכשיו היא התעוררה ומדברת בפלפון. יש מתח באוויר. האם אשאל אותה אם לימדתי אותה? האם אשאל אם היא סתם מסתובבת באותו מקום שפעם ראיתי בו את בית הספר שלי? אהח, אותי לימדו לא לדבר עם זרים. כן, גם מפח הנפש מכל תשובה אפשרית שתתן יהיה כבד מנשוא. כי אם תאמר כן, ודאי, הרי לימדת אותי. ההרהורים בדבר הטעם שבדבר. אין טעם. אין שום טעם ללמד אם אינך מסוגל לזכור מקצת או אפילו כלום מהתלמידים שלך. אין בכך שום טעם. ללמד בהמות או ללמד אנשים כאילו היו בהמות, במסות אדירות שאין שום סיכוי ליחס אישי זה דבר חסר טעם, מאכזב, מאמלל, נוגד את כל ההיגיון האנושי שבבסיס חווית הלימוד. לעומת זאת, כמובן מוחי המטורף שמתחיל לחשוב שאני מכיר אנשים גם כשאיני מכירם, ודאי תשובה שלילית לא תהיה טובה יותר מבחינתי. ודאי שלא. זיקנתי הדמנטיבית רק תחריף. והיא כבר עסוקה בלמלא גליונות שלמים של מוסכי מוסכים, אידיוט, מסכי וורד (תוכנת מעבד התמלילים שלי)* חסרי טעם וריח. כי כך היא כל החוויה. כן, הנסיעו האלה לא הופכות קלות יותר, עכשיו לפחות יש אור בחוץ. לא אור טבעי. אור חשמל כתום. הוא יסתיים במהרה. בפנים יש אור שאני הדלקתי. הוא יכול להסתיים בלחיצת כפתור. ייתכן שנהג האוטובוס סובל יותר ממני מהחשיכה. מהנסיעה הזאת. משלמים לו עליה. שכרי לא ברור. ייצא בהספדי. בכך אין שום ספק. הטעות כאן מקברית יצא בהפסדי. לא בהספדי. זה נורא. באמת טעות מקאברית. וזה הכתב הנכון. ושוב, חוויות מהזמן האחרון. הנסיעה שבוע שעבר דווקא כן הייתה קלה יותר. שתיהן. אחת הלוך. אחת חזור. ומתוכן, טוב זאת לא המלה הנכונה. בנסיעה השנייה הסתבר לי שהנהג הוא אותו נהג. מובן שלא זכרתי אותו. ואיך אזכור. אבל הוא זכר אותי. "חיים משוגעים אתה עושה". אמר לי. עם חיוך. כמעט חייכתי חזרה. חיוך מקאברי. כן, חיים משוגעים. של נסיעות אינסופיות שמובילות תמיד לאותו מקום. שאינו נהפך לקל יותר. אז אולי זה בגלל החורף הקשה שחזר, אולי זה בגלל השעה המאוחרת, אולי בגלל חוסר התוחלת שאופף את הכל, את השנתיים האחרונות, את השעתיים האחרונות, את היומיים, האחרונים, או אולי זה בגלל אותה בחורה שחצי ישנה חצי לא ישנה בספסל ממול. אין לי מושג למה. אבל דבר אחד ברור לי. הנסיעות האלה לא הופכות קלות יותר.

במחשבה שנייה, יש דבר מצחיק בכל זה. אחרי הכל. כתבתי על חוסר התוחלת בנסיעות האלה. כתבתי, וכתבתי, והתרעתי והתראתי ואמרתי וכתבתי ופרסמתי והמוזיקה של מדונה צורחת באוזניים. היא דווקא כן הופכת דברים לקלים יותר. אפשר כמעט להתנתק מהמצב הנוכחי. מהרגע הנוכחי. מפה. מהכאן. מהעכשיו. טוב. מקסימום עוצמה על האוזניים. כן, אבל עדיין אי אפשר לצטט אותה. והצחוק הזה. הוא צחוק מריר. המרירות הייתה שם מההתחלה. בניגוד אליי, אחרים הפכו לציניים בתהליך. אני הייתי ציני מלכתחילה. הנהג כמעט עושה עכשיו תאונה. החלק הראשון מחזיק אלף ושלוש מאות מילה. עכשיו הוספתי עוד איזה מאה. מאתיים. בהגייה ירושלמית יש להגות את זה. אנחנו מתקרבים, אני, נהג האוטובוס ואותה בחורה שחצי ישנה וחצי לא ישנה. אנחנו מתקרבים. עוד חצי שעה נשערה נשארה ערה, עוד חצי שעה נשארה לנסיעה הזאת. והכתיבה ממשיכה לזרום וגם מדונה ממשיכה לשיר. שאנטי שאנטי היא שרה. ועוד מעט מגיעים אבל בשביל מה לספר על תלאות הדרך. וזו לא תלאה כלל. זה היחיד המוזר של תלאות כנראה. מוזר מאוד. אבל מה הטעם. אנחנו חולפים ביעף. אני רק יודע שהנסיעה הזאת, ככל שהיא חולפת, לא הופכת לקלה יותר. אבל גם את זה כתבתי כבר. אז אסיים בזה. הנסיעות האלה לא הופכות קלות יותר עם הזמן.