חרונולוגיה חסרת חשיבות

כן, בלי ששמתי לב.

אתמול נכנסתי לכאן וראיתי שלפתע אני בן שלוש.

הבלוג הזה הוא בן שלוש.

יותר משלוש שאני שכותב שורות אלה כותב כאן.

מי היה מאמין. איך שהזמן רץ. איך שהזמן עף. כשנהנים. ברור שנהנים.

התחלתי לקרוא מהתחלה. את הפרק הראשון. זה לא פרק. זה הפתיחה. את הפתיחה. התחלתי לקרוא את החודש הראשון בו כתבתי בו.

חודץ מרץ 2004. זה היה די מזמן. היה די מזמן. היה די מזמן.

הכל כבר שם. כן, הפוליטיקה, יש שם אפילו פוליטיקה. לא יותר מדי, אבל יש. גם חיים אישיים יש שם. כן, הרבה יותר. יותר מדי, יהיו מי שיטענו. צודקות.

אפילו כתיבה בלשון נקבה יש שם. כשעניתי על שאלונים שנכתבו בלשון נקבה. אפילו כתבתי שם שזה יהיה יותר פופלארי.

מענין כמה זמן ייקח לי לקרוא את כל מה שכתבתי כאן בשלוש השנים האחרונות. ואני לא מדבר על שאר המקומות והבלוגים בהם כתבתי בשנים האחרונות.

היום קיבלתי מחמאה על משהו שכתבתי ממישהי שלא חשבתי שקראה זאת בכלל. מחמאה ממקור סמכות. זה היה נעים. בהחלט. גם הבנתי ששורות בקורות חיים יכולות להועיל בכל מיני מקומות מוזרים.

אז, מענין כמה זמן ייקח לי לקרוא את כל מה שכתבתי פה. בטוח שזה ייקח הרבה זמן. זמן שיכול היה להועיל לדברים אחרים, מה שמזכיר לי שאולי אדאג גם לדברים האחרים.

אחרי זה אולי אקרא עוד חודש. לפי סדר.

אגב, הפוסט הראשון, שאני נהנה לקרוא אותו גם אצל כותבות אחרות הוא מענין. ממש כמו פרק ראשון בסידרת טלוויזיה, הוא חייב להכיל את כל האלמנטים שיהיו אחר כך בבלוג. אני חושב שכך זה אצלי. ממש כמו סידרת טלוויזיה טובה, רציתי לומר. שחצן. גם זה יש באותו חודש ראשון.

אין מה לעשות, זה מי שכותב שורות אלה הוא מי שכותב שורות אלה.