אבל זה הכל באשמתי, לו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל. כך אני אומר לעצמי.
האמת, אזור התעשיה תלפיות תמיד דמה בעיניי לאזור מוכה אסון. משום מה תמיד נס שיוצאים משם בחיים.
אבל בכל זאת הצלחתי. קיבלתי את הטופס. כל שצריך עכשיו הוא להצטלם ולשלם. להצטלם הצלחתי בקלות, אחרי שצלחתי מעגל תנועה אחד או שניים. ברגל זה לעתים יותר קל מאשר באוטו. כיוון שהמכוניות עצמן לא מצליחות לנסוע במעגל בשטף, הולכי הרגל נהנים, וזהו אולי המקום היחיד בירושלים בו הולכי רגל מצליחים לעבור מצד אחד לצידו השני של הכביש.
ואז המשכתי לדואר, לשלם. הבעיה כאן לא של תלפיות דווקא, ובכל זאת. הגעתי לסניף בנק הדואר בקניון. שלט קטן בישר לי שאי אפשר לשלם כאן תשלומים למשרדי הממשלה השונים. מובן שעשיתי מה שכולם עושים. התעלמתי ממנו. הרי הגיוני שבסניפי בנק הדואר תהיה אפשרות לשלם למשרדי הממשלה השונים. כך היה מאז ומעולם. אבל לא, לא הפעם, לא עכשיו. המדינה הרי בדרכה שלה החלה להפריט את הדואר. כך נוצרו סניפי בנק הדואר, שאינם גוף ממשלתי. לכן הם יכולים לנקוט בעיצומים ולא לשרת שירותים ממשלתיים. אבל הפרטת בנק הדואר יצרה פרויקט גדול יותר. ישנם גם סוכנויות דואר. סוכנויות אלה אינן סניפים. לכן, כך בישרה לי הדוורית, אם תלך לסוכנות הדואר שנמצאת ליד מגרש הרישוי של האופנועים, שם תוכל לשלם את הטופס.
שמתי פעמיי למגרש הרישוי של האופנועים, כשביציאה מהקניון נזכרתי שההוראות שנתנה לי הדוורית ידועות אולי למקומיים באזור התעשייה תלפיות, אבל לי, אורח פורח לרגע, ודאי שאיני מכירו. השומר היה נחמד מספיק ואמר: "עד הסוף ימינה".
הלכתי עד הסוף ימינה ושם הגעתי לסוכנות הדואר, אם כך אפשר לקרוא לה. קרוואן קטן שמזכיר עמדת שמירה צבאית יותר מכל דבר אחר, עם שני אשנבים, כנראה. לא זכיתי לראות את האשנבים, שכן התור התחיל מספר אנשים מחוץ לדלת של הסוכנות. חיכיתי בנחת. בליבי חשבתי, רגע אולי ליד הבית יש לי סוכנות דואר נוספת ? אבל בעצם, איך אדע עם זוהי סוכנות או סניף דואר? ואם זה סניף דואר הרי לא אוכל לשלם את הטופס. ואני צריך לשלם את הטופס. המשכתי להרהר היכן אני יכול למצוא סוכנות דואר בה לא אעמוד חמישה אנשים מחוץ לדלת כדי לשלם את הטופס. הרהרתי כמה טיפשית ההפרדה הזאת בין סניפי דואר וסוכניות דואר. הרי לקהל הלקוחות ההבדלה הזאת לא ברורה כלל ועיקר. ואם ישנם הבדלים בין שני סוגים אלה, הרי שהוא מבלבל את הלקוחות. ואני לתומי חשבתי שהמטרה המרכזית היא לשרת את הלקוחות ולהקל עליהם את החיים. לא, לא בארץ, לא בתלפיות, לא בדואר. אז המשכתי לחכות, עד שהגעתי למסקנה שאולי, בכלל, כדאי, לחפש לי סוכנות אחרת, שאינה בתלפיות, שם הקהל החל להצטבר גם סביב סוכנות הדואר. בכלל, פגשתי מכרים ותיקים, אותם פגשתי כבר קודם ברשות הרישוי. גם הם עשו את הסיבוב לצילום, ואז לסניף הדואר, והמתינו שם בתור, רק כדי לא לשלם ולהיות משולחים לסוכנות הדואר, כדי להמתין בתור גם כאן. התור התמשך עד שהגיע איש אחד שביקש סליחה ונכנס כאילו אין תור. לא חיכיתי לראות מה יקרה בסוף. החלטתי לנצל את הדבר היחיד הטוב שיש בתלפיות. אזורי קניה זולים וחנויות כל בו זולות במיוחד. ושמתי פעמיי על רמי לוי, עם החלטה לשלם את הטופס, אותו טופס שלו רק ידעתי לשמור על מסמכים טוב יותר לא הייתי צריך להגיע לשם כלל, כך אני אומר לעצמי עתה שהסיוט נגמר, מחר.
הפרק הבא: חנות הקניות הלא כל כך זולה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
