חרונולוגיה חסרת חשיבות

אני ממשיך עם ההלקאה העצמית שהחלה בפוסטים הקודמים. כן, ברור שאני אשם כשאני רואה תכניות טלוויזיה שכאלה. אבל משהו חייב להיאמר.

שבוע שני ברציפות שאני רואה את התכנית הקרויה "עשר הכי". הדבר המפתיע ביותר בתכנית הוא שהיא אינה משודרת בערוץ עשר. אם כך, מדוע פרסומת לערוץ המתחרה, כשהתכנית משודרת בערוץ השני? אין לי מושג. באמת שאין לי מושג.

אולי הם רוצים שאיש לא יחשוב שהתכנית היא בערוץ שתיים. שכן, תכנית מוזרה שכזו מזמן לא ראיתי.

יש בה דברים מעניינים. ראיונות עם אנשים שלא מתראיינים זה תמיד טוב. כתבות על אנשים שלעתים קרובות שומעים אותם זה גם טוב. כך, כתבה על גיל שוויד וראיון איתו דומה לכתבה משבוע שעבר על הורטהיימרים. כמובן שזה עולה. המחיר הוא הלקקנות למי שמופיע בתכנית. כתבה על רני רהב ואזכור קצר של הביקורת עליו. כתבה על שרי אריסון וכמה מלים של שלי יחימוביץ. וכמובן, הסגידה. הסגידה להצלחה ולכסף. אלה הם המדדים העיקריים שראויים לסיקור. הכסף וההצלחה. הצלחה וכסף. מגיעים אנשים נבובים שמשמשים פרשנים. שני אילי ההון בעיתונות - שטרסלר ופלוצקר, איזה איש חשוב מקשת (המפיקה) ועוד איזה מישהו לא ממש מעניין ודנים באופן שיטחי ומטופש במצליחנים עליהם עושים כתבות בתכנית.

אז זה מין פסיאודו-עיתונות עם מגיש המהדורה המרכזית, כתבי צבע כמעט רציניים והמון יחצ"נות.

טוב, בעצם, הרגע איפיינתי את ערוץ שתיים. אז אולי זה לא כה מפתיע שהתכנית הזאת היא בערוץ השני.