מדי פעם נתקלים בה. אצלי בחיים לא לעתים קרובות. אצלה דווקא כן. הבדל של גיל. הבדל של דורות. בערבית כנראה שגיל ודור קרובים האחד לשני. אין קשר לערבית.
כשמתבגרים זה נעשה יותר קשה. כמו כל הדחקה, גם זו מנסה להישבר ככל שמנסים יותר להדחיק. יותר, יותר זמן, יותר מקום, יותר פחדים, יותר רציונליות.
הרציונליות היא כלי הנשק החזק ביותר בעד ההדחקה. הרי זה לא מועיל. כשמדי פעם נתקלים בה זה לעולם לא מועיל. בניגוד לטענה, באופן אישי זה לא מועיל. במישור הלאומי כולם טוענים שזה מועיל. למעט אלה שטוענים שזה יכול להועיל, אבל לא מועיל כמו שמשתמשים בה עכשיו.
אתמול דווקא קיבלתי תזכורת מהמפגש הישיר האחרון שלי איתה. זה די מצחיק. אפילו זה לא היה מפגש אישי ישיר שלי. זה היה דווקא מפגש עם הצד השני. הצד השני בא, נפגש, דימם, נפתח, נבהל, התהפך, ראה שהכל יכול להיות הפוך. הכובש הפך לנכבש. הדוחק הפך למדחיק. המדחיק יצא אל פני השטח. התעמת עם שדיו. יש הרבה שדים. זה כל הרעיון פה. שדים.
מדי פעם נתקלים בה. בהם. בשדים האלה. בימים כאלה נתקלים בהם ביתר שאת. ואז מה עושים? אפשר לשמוע גלגלץ. להיתקל באפר. בעפר. להתגולל בעפר. אפשר לעשות זאת. כל שנה זה נ עשה יותר קשה. יש גם אנשים שאצלם זה הפוך. אצלם באמת מציינים את זה. אולי זה פער הגילים. אולי זה פער הדורות. אצלנו היום הזה אף פעם לא צוין.
הגענו למצב של מיאוס. זה היה בכיתה י"ב או אולי י'. אני כבר לא זוכר. זה היה אקט מחאתי, אבל הוא היה סביר. פשוט כשמכריחים אותך להתמודד עם הדחקה באופן ישיר כל שנה, באופן כמעט מתועש, מתוכנת. אולי אני מתבלבל בין מתוכנת לבין מתועש או מתוכנת. יכול להיות שזה הבלבול. היה תכנון. כל שנה התכנון התרחב. ברור, היו משוגעים לדבר. שנפגעו ישירות. שלא הדחיקו. שניסו להתמודד. שלא הבינו שהתמדודותם התנגשה חזיתית עם אנשים אחרים שניסו להדחיק. הם היו בעמדת כוח. הם יכלו להגיד לי איך צריך לציין זאת. הם אסרו עליי להדחיק. אז ברור שבכיתה י', או אולי היה זה י"ב, כשנשאלתי עניתי שלא. דיי. אי אפשר. צריך להפסיק עם זה. זה מוגזם כפי שזה כרגע. צריך לעצור ולחשוב ולהפסיק.
אבל לא שאלו אותי. מאז זה רק התגבר. למזלי, הייתי עוד בדור בו טיסה לחו"ל הייתה יקרה מכדי להפוך למתכנתת. אולי שוב אני מתבלבל בין מתוכננת למתכנתת. אולי איני מתבלבל בין השניים. כן, היום הנסיעה היא חובה. מעצבת את הנפש. אותנו היא הופכת לטובים יותר. לא ברור מה טובים יותר. כי חייבים ללמוד את הלקח. אומרים כולם. ומלמדים לקח שלא ברור שהוא הנכון. ואלה שאומרים שהוא לא נכון, גם להם יש לקח.
לנו מה נשאר? לנסות להדחיק. כל שנה זה הופך קשה יותר ויותר. כל שנה התכנות, אולי התכנון, אולי הצביעות מתגברים לשיאים חדשים. האם אפשר לעבור מהאישי ללאומי. האם הלאומי מתרגם נכון? האם אפשר להמשיך לאחר מכן כאילו כלום. הרי אנו לומדים רק את מה שאנו רוצים ללמוד. את מה שנוח לנו ללמוד. ואיננו לומדים הרבה. איננו לומדים הכל. האם צריך ללמוד. האם הלימוד המתוכנן, המתוכנת, המתועש אינו קר? אינו הפוך למה שצריך ללמוד?
כל שנה ההדחקה נעשית קשה יותר. אבל שירים מתוכנתים וקרים כמו שיש עכשיו, שאומרים כלום ואומרים הכל, הופכים את ההדחקה לקלה יותר. כי הערבוב בין הלאומי לאישי, ניצולו של האישי לחיזוק הלאומי ולהיפך, כל אלה הופכים את ההדחקה דווקא לקלה יותר.
אולי רצוי לא לדבר. אולי רצוי להדחיק. אמנם כל שנה זה הופך קשה יותר. אבל כל שנה קשה יותר להשתתף בחגיגות אי ההדחקה.
נעמוד בצד. אם נעמוד בכלל. כי אין טעם. לא צריך לחגוג את נוכחות הצל ביום מיוחד. הוא תמיד פה. אין טעם להדחיק. אין טעם לדבר עליו. מי שלא יבין, לא יבין. מי שיבין, יבין. מי שידחיק, ידחיק. מי שינציח בצורה מתוכנתת, מתוכננת, קרה, מתועשת איתו יהיה לי את הויכוח. הוא הרוב. שוב אשאר במיעוט. וכמיעוט, ארצה שילמדו לקח מסוים, שברור שהוא לא זה שיילמד. כי הוא לא הלקח הנכון. אז אעדיף שלא ילמדו לקח כלל, על פני לימוד לקח לא נכון. אז אצטרף לאלה שרוצים ללמד לקח, ללמוד לקח.
אין לקח ברור וחד משמעי. אסור להפוך את זה לדיון על לקח מתוכנת. כך עושים כל הזמן. זה עושה עוול. אבל כל אלה רק דברים שזורמים מקצות אצבעותיי, ביום בו ההדחקה פורצת החוצה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
