חרונולוגיה חסרת חשיבות

כולכן יודעות שאני קרוב לשלמות, אולם יש תחום אחד בו הוצא נגדי צו הרחקה, או צו מעצר או סתם בקשה לעצירה.

מחול, או ריקוד, או כל דבר שבכזה. ללכת אני יודע (בקושי, לא מהר מדי, בעצלתיים). לרוץ אני יודע (מרחקים לא ארוכים מדי, תוך שמירה על נשימה, רצוי בחוף הים). לזוז אני איכשהו יודע. איכשהו, זוהי מילת המפתח. אולם לרקוד, זוהי ודאי אומנות שאיני יכול ליטול בה חלק.

אך לא אל כך רציתי להתלונן, לא הפעם. הפעם רציתי להפוך לצופה בריקודים. כלומר, צופה בהופעת מחול. כך עשיתי אתמול. והבנתי שיש לי מספר בעיות עם מחול:

1. אי הבנה בסיסית - הביטוי הטוב ביותר של אי ההבנה היא חוסר היכולת לדעת מתי מוחאים כפיים. נגמר קטע ואז צריך למחוא כפיים. אולם ודאי שאיני יודע לזהות מתי נגמר קטע. אולי בעיה זו נכונה יותר למחול מודרני. אבל יש מחול אחר?

2. חוסר היכולת לראות את התמונה כולה - זוהי הבעיה המרכזית. אני תמיד נטפל לפרטים קטנים, תמיד מנסה לראות הכל. איני יכול לראות הכל. אני מתרכז באדם אחד, מקסימום שניים. אולם, לראות חמישה שישה אנשים זזים בו זמנית, איני יכול לעשות זאת. ואם אחד מהם עוד עושה משהו בשוליים, אזי בכלל הכל הולך לאיבוד. כך רקדנית אחת הייתה אמורה להחליף בגדים כל הזמן במהלך ההופעה. מובן שכשהיא עשתה זאת שאר הרקדנים המשיכו לרקוד. אולם אני לא יכולתי לראות אותם. התמקדתי בה. נכון, לפעמים מנסים להקל עליי, וגורמים לאנשים לרקוד האחד אחרי השני, וכך אני יכול לעקוב.

3. חוסר יכולת לעקוב אחרי הסיפור - אולי כי לא קיים סיפור. ייתכן, אולם ייתכן שכן קיים סיפור. שהרקדנים משחקים דמויות מסוימות. אולם איני יכול לעקוב אחרי הסיפורים שהם מספרים. הבעיה היא פשוטה, כשאחד מהם מחליף בגדים או משנה מקום או רוקד אחרת, אני לא מבין מה ההמשך. אני לא מבין את הסיפור. ושוב, אולי אין סיפור. אז ודאי איני מבין כלום. איך אפשר בלי סיפור?

אז כן, לכן קשה לי עם ריקוד, מחול מה שתרצנה. לא נורא, אני אתמודד.