א. שוב אני מוצץ
היא הודיעה לי שהיא מפחדת. היא רואה את זה כל פעם שהיא עוברת בשביל הכניסה לבית. היא עושה עיקופים עצומים. נחש!!! החיה המיתולוגית המפחידה. אויבינו הקדמון, היא רואה אותו כל פעם שהיא עוברת בשביל. אז היא עושה סיבובים. היא לא מצפה ממני להגן עליה, כמובן. עוד לא, אבל זה יהיה אבירי מצידי עם אוכל אולי לראות, לבדוק, האם זה באמת נחש. כי כולם צוחקים עליה בבניין. אומרים שזה הכל ממוחה הקודח, שאין נחש ואין נעליים. אבל היא בטוחה, היא רואה אותו כל פעם שהיא עוברת, בין הדשאים, ערמומי ומחכה, רק לה, שתעבור שם ותהווה לו סעודת מלכים. הסכמתי איתו ואמרתי לה שהיא אכן טעימה כסעודת מלכים (אני עובד על לתת מחמאות). היא חייכה. הבטחתי לה, שאלחם בגבורה בנחש, עד שמישהו מאיתנו יתקפל. הוא יקישני עקב ואני ארצצו ראש. (אין לה ספר תנ"ך בבית. זה מוזר בעיניי. היא לא אוהבת את התנ"ך. הוריה דתיים. זה מוזר. ספר כל כך מוצלח.)
ירדנו לשדה המערכה. עקבות ניכרו בכל מקום. היא הצביעה על הנקודה שם ליחשש לו הנחש. בנחת, מסתיר את הזיעה הקרה הזולגת במורד גבי, נעצתי מבטיי אל אותו מקום מקולל. לא ראיתי דבר. היא הצביעה שוב. חידדתי את עיני הנץ. ואז ראיתי. אכן ראש של נחש. צורת ספייד מהקלפים, צבע חום, כשמרכזו עין. רעדי נתגבר, אם כי חשד נתלווה אליו. צורת הספייד היתה מוזרה בעיניי. נתקרבתי, סכיני בין שיניי, מוכן לקפוץ, בשנייה הראשונה שהוא יעשה צעד. הנחש המרושע. המלחשש. ואז ראיתי שצורת הספייד אינה מקרית. עלה. קוראים לספיידים בעברית. עלה. קירח? לא, עלה של עץ כליל החורש, שנושר מהחום. בצבע חום, מיובש מחוסר מים. עם נקודה במרכזו המזכירה את עין הנמר, סליחה הנחש. וכך, בגבורתי העילאית, הסברתי לה שזהו עלה, דומה לראש נחש, אולם בסך הכל עלה. כך ריפאתי אותה מפחדה להתהלך בשביל.
ב. הרסתי לו את הצורה
הגענו הביתה, והיא צווחה מפחד. מיד, עיני הנץ שלי הבחינו בבעיה. ג'וק עצום מתרוצץ סנטימטרים ממני. באינסטינקט בסיסי ופראי, בתנועה חדה ומלאת בטחון עצמי, עשיתי מה שכל גבר יעשה למען בת זוגתו, הגנתי עליה מפני הדבר שכה הפחידה. בדריכה ובדריכות שחררתי את סנדלי ואת רגלי שהיתה בתוך הסנדל ובבום קל מעכתי את הג'וק. "לא!!" היא צרחה "למה עשית זאת?" האם אוכל להסביר לה שזה כדי להגן עליה? להגן על כבודה? כיון שפחדה, ניסיתי להיפטר מהמטרד שכה הפחידה? שהכל היה למענה? מובן שלא. הסברתי שזה היה אינסטינקט, שבדרך כלל איני הורג ג'וקים, וכך אכן הדבר. הרי בדרך כלל אני נמנע מהרג חיות שלא למאכל. ודווקא ג'וקים איני הורג. אבל הפעם האינסטינקט והצורך להגן על כבודה גרמו לי לפעול בנחישות ובאומץ שכזה ולהרוג את הג'וק. היא ביקשה ממני לטפל בג'וק שהרגתי. ואז גילינו עוד גווייה. הפעם, שלא באשמתי. מת מוות טבעי מרעל כלשהו. היא ביקשה שאפנה את הגוויה, והפעם הצלחתי להשביע את רצונה. להביא תועלת כלשהי. פינוי גוויות. פס"ח – פינוי, סעד, חללים. לפחות בפינוי ובחללים אני טוב. סעד, זה התפקיד של אחרים. והלקח? לא לפעול לפי אינסטינקטים. לקח שיאכזב אותה מאוד.
כרגיל, אכזבה בחיי הזוגיות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
