חרונולוגיה חסרת חשיבות

קודם כל, ניפטר מהכושים. הכי חשוב להיפטר מהכושים ראשונים. הם בעייתיים הכושים האלה. אבל חייבים שהם יהיו שם. אז ניפטר מהם ישר על ההתחלה. נקדיש לכך משהו כמו 5 דקות. אולי עשר. מתוך סרט של 4 שעות זה בסדר. זה הראה שגם הם קיימים וגם לא חשובים בכלל. היחס הרגיל לכושים. הדבר היחיד אולי שהכושים תורמים זה ילדים. הילדים יגדלו וישנאו אותנו אולי. בצדק, אולי. אבל נהיה מוכנים גם לקראתם.

אגב, אם שאלתם מי אנחנו. אנחנו כמובן הבחורה הבלונדינית היפה, הקשוחה, החכמה, העשויה ללא חת, שהכושית, בין היתר דפקה אותה בעבר. בלי שלכושית תהיה באמת סיבה לדפוק אותנו. לכושים אף פעם אין סיבות.

אחרי זה ניפטר מהאזיאתים. האזיאתים הם כבר בני אדם יותר מהכושים. הם תרמו הרבה, באמנות, בתפיסות של עיצוב, ברמת אלימות גבוהה ומסוגננת. מובן שהאזיאתים באים בקבוצות גדולות ומטורפות, שיעשו הכל למען המנהיג או המנהיגה הבלתי מעורערת שלהם. אין אצלם הגיון אצל האזיאתים. (בכך הם טובים מהכושים שבבוגדנותם מראים חוסר איכפתיות אפילו מהילדים שלהם). יש משחקים של כבוד ומסורת. הם אמנם קרי רוח, אבל קור הרוח מבוסס על ערכים מיושנים כמו מסורת וכבוד, ולא על הגיון וחשיבה שיטתית. נכון, הם מאמינים במשמעת עצמית, ואת זה יש לקחת מהם, הם גם מאמינים שהמטרה מקדשת כמעט את כל האמצעים, גם את זה יש לקחת מהם. אז כן, היחס אליהם יהיה אמביוולנטי הרבה יותר מאשר לכושים. שתורמות בעיקר ילדות. האזיאתים תרמו הרבה, אבל הם עדיין מאיימים עלינו. נפטרנו גם מהם, אחרי שלקחנו מהם את כל מה שיכלו לתת לנו.

עכשיו (אחרי שעתיים בערך) אנחנו יכולים להתפנות ולהיפטר מהאויבים מבית. תמיד יש לנו אויבים מבית. הם אכזריים יותר, מסוכנים יותר, מרושעים יותר מכל האויבים מבחוץ. לכן נקדיש להם חצי מהסרט. מובן שככל שקירבתם אלינו גדולה יותר כך הם עלולים להרע ולסכן אותנו יותר. ברור, ככל שמישהו קרוב יותר כך הוא מסוכן יותר. הסכנה שבאינטימיות, כולנו שמענו עליה יותר מדי. כולנו לא יכולים בלעדיה. אלא אם כן, טוב יש פתרון לסכנה זו. מעולם החי כמובן. עכבישים. אבל עוד לא הגענו. קודם יש את הזכר הלא מאיים. זה שלא באמת קשור לסיפור שלנו, השתרבב אליו במקרה. לא ברור על מה ולמה. אין לו שום קשר רגשי אלינו או לעלילה באופן מהותי. הוא זה שיביאנו הכי קרוב לקצה. למותנו. למה? בגלל הריחוק הרגשי. בגלל שריחוק זה יגרום לנו לזלזל בו. הסכנה שבאדם שנמצא קרוב אך רחוק בו זמנית. האדם הלכאורה לא מעורב מסוכן יותר מאלה שמעורבים. עוד נקודה שחייבים לזכור. למזלינו, לא נצטרך להתמודד איתו. אויבינו המר ביותר, המתחרה שלנו על המטרה שלנו, היא זאת שתחסל אותו בשבילנו. בלי דיון אפילו. הצגנו אותו אחד כלא מאיים, בנאלי, עלוב, פאתטי, ואפילו לא טיפלנו בו בעצמינו.

כי הדומה לנו היא גם מסוכנת לנו. היא מכירה אותנו כמעט כמו שאנחנו מכירים את עצמינו. תמונת ראי מעוות שכזה. (אגב, אני יודע, מיד תשאלו, איפה הרוח? איפה הסגנון? איפה הצבע? פס הקול? האפקטים המדהימים? לדעתי השורה התחתונה עונה על שדיון בכל אלה הוא מעניין, אבל משני.) נילחם בה עד שנעקור את עיניה שלא תוכל לראות שהיא הראי שלנו. שלא נצטרך להתמודד עם זה שהיא הראי שלנו. ראי מעוות אולי, אבל ראי. נשאיר אותה בחיים, בלי יכולת לראות. כך לא נראה בעצמינו את הראי המעוות שלנו. ואז, לפיתרון בעית האינטימיות. ברוך, בלי אלימות. יש פתרון לבעית האינטימיות, לכך שהאדם הקרוב לך ביותר הוא גם המסוכן ביותר. יש דרך לפתור את זה. קוראים לזה ילד. על ילד אתה לרוב יכול לשלוט. הוא הקרוב לך ביותר, אבל הוא לא מסוכן בגלל הבדלי הגיל והכוח בינכם. אז ילד. זה הפתרון. הכל בשביל ילד. אפשר להרוס הכל, אבל אם יהיה או יישאר מזה ילד בסוף, הכל כדאי. הכל כדאי, אם יוצא מזה ילד. אפילו את הסלחנות לא צריך לשמור לאנשים מבוגרים אם יש ילד. אלוהים מרחם על ילדי הגן, וכך גם אנחנו, כך שלא צריך לרחם או לסלוח למבוגרים. אז יש ילד. מזל. אל מן המכונה ממש. אז ניפטר מהקרוב אלינו שפגע בנו, כיון שיש תחליף. יש ילד שלא ייפגע בנו, למרות קירבתו. אלוהים תן לי ילד. כי הוא יקבל אותי כמו שאני, ייצור חסר רחמים, חסר סליחה, בעל מטרה שעושה הכל כדי להשיגה, פלקטי, לא מתפתח, חכם, יהיר, בלתי מושג, לא שלם עם עצמו, פחדן, אמיץ, כמו שאני. הילד יהפוך את הכל למוצדק, יהפוך את העתיד לראוי, למשהו שיש לחכות למענו. הילד יעשה אותי אופטימי (מי אמר ילדים זה שימחה ולא קיבל? לחלופין

will somebody please think of the children).

ילד יעשה סוף טוב. וסוף טוב הוא מה שצריך, תמיד.

טרנטינו מזדקן.