חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשטיילנו במוזיאון הן סיפרו לי על ההחלטה החדשה של לימור. שרת החינוך. בכל כיתה תהיה תמונה של הרצל. הרעיון פשוט, התמונה תתרום להנצחתו של הרצל. חשבתי על זה קצת ושאלתי איך זה בעצם שלא מנציחים אותי? הרי אני הרבה יותר אטרקטיבי מהרצל. לא רק שאני נראה הרבה יותר טוב, אין לי זקן מטופש, למרות שהיה לי. אני חי! ואני גם יכול לספר על עצמי כלומר לעשות

Show and tell

בניגוד להרצל שמת כבר די הרבה זמן. גם חיי הרבה יותר ציוניים משלו, העוכר ישראל הידוע. אני גם לא הולדתי שום ילדים סכיזופרניים ופסיכים באופן כללי (עדיין), (ועם קהילת נפגעי הנפש, הסליחה, אני לא משמיץ אתכם אלא את הרצל). ובכלל מעלליי רבים מאלה של הרצל.

הרי כבשתי את העולם מהפיליפינים עד לוס אנג'לס, שלא נדבר על הפיליפינים שכבשתי בלוס אנג'לס. יותר נכון פיליפיניות שכבשתי בלוס אנג'לס, והפיליפיניות שכבשתי ביוון. בכלל יש לי משהו עם פיליפיניות עושה רושם. (טוב, ההיסטוריון יטען כאן שהכיבוש מפוקפק אבל כפי שלימדונו החכמים האינידיאניים, לא הורסים סיפור טוב בגלל האמת, מצוטט בRosen, 1988) על כל אלה, אוכל לספר. והתמונה תהיה הרבה יותר טובה, אפילו יותר טובה מזאת במקומות אחרים פה.

כן, לדעתי, מן הראוי לפתוח מפעל להנצחתי. כן, אני חושב שזה מה שאעשה, אפתח עוד איזה בלוג אולי להנצחתי. מזמן לא פתחתי איזה בלוג, זה חסר לי. ואל תגידו לי שמנציחים אנשים רק אחרי שהם מתים.

That’s the fucking problem with this country!

כל הזמן עסוקים בלהנציח את המתים במקום את החיים. אז אני החלטתי אני מעכשיו מנציח את החיים. את עצמי, בתור התחלה, והרי אני בן אדם דגול.