לפעמים אני מצליח להשתמש בה. היא הולכת גם יד ביד עם ציניות, יהיו מי שיאמרו. האדם שאומר הרבה פחות ממה שהתכוון. לפעמים הוא אומר אפילו את ההיפך ממה שהתכוון. אבל הפעם נתרכז בזה שאומר מעט. מחזיק מעט אבל אומר הרבה.
"אבל למה אתה צועק עליי" נאמר. ואני דיברתי בקול רך ושקט. גם זו צורה של אנדרסטייטמנט. התוכן של הדברים נשמע כמו צעקה, אבל הצורה הייתה של דיבור רגיל. המסר צעק, הטון היה רגוע. זאת לעיתים חוכמה די גדולה להשתמש באומנות זו. פעם ידעתי להשתמש בה יותר.
מה שמטריד אותי זה היעדרה של אומנות זו ממקום זה. טוב, אולי אני מגזים. אני לרוב מגזים. גוזמאי שכמוני. אבל, הבולטות היא זו שבולטת יותר כאן. אוברסטייטמנט הוא זה שמשיג יותר תגובות פה. אני חושב שזה ברור. זה משתלב יד ביד עם ההחצנה הפראית שיש פה. הכל בחוץ, הכל גלוי, הכל לעיני כולם. אז איך משהו עדין, רך, מופחת ייצור אפקט? הוא לא ייצור אפקט. המדיום והכתיבה פה מאבידים את היכולת של הדיבור הרך, המאופק, השקט, הסולידי. אתה רוצה תגובה, תזעזע. טוב, זה לא רק פה. זה גם בחיים. המגע הרך עושה רושם מאבד את מקומו לפראיות. הלכה הרומנטיקה אתן אומרות. (הלכה האירוטיקה לטובת הפורנוגרפיה? די מובן מאליו, מי כמוני יודע.) כן, אבל איתה הלך משהו חשוב הרבה יותר, היכולת להשתמש באנדרסטייטמנט. המגע הרך הוא האנדרסטייטמנט של הרגש. שניהם נעלמים. והמקום הזה פה תורם לכך.
אגב, אם אתן שואלות מה בעצם אני אומר, התשובה פשוטה. כלום. אני לא אומר כלום.
כן, מישהו אמר לא מזמן דבר די יפה. שתיקה היא כמעט תמיד אירונית. אנדרסטייטמנט הוא דווקא לא אירוני. הוא מדויק, עדין, שברירי, מעט המחזיק מרובה. האין זה הזיקוק של הרגש?
כל מה שאני לא יכול להיות.
כי אחרת, איך לכל השדים והרוחות, לחלופין, לאלף עזאזלים, תגבנה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
