חרונולוגיה חסרת חשיבות

לילילי האהאהא זה מה שקורה אצלי בגינה. אין לי גינה, ולי לא איכפת, שממש שום דבר מכאן לא שקט. זה כל מיני מילים, אני מרגיש ממש כמו ראפר,  בעצם סתם אידיוט יותר נכון חאפר. שמתחיל להקליד לילילילילילי ולא יודע מה בעצם רצה הוא להגיד. אוי זה נשמע דבילי וטיפשי, ולחשוב שאני עושה זאת באופן אישי, שכך מדי יום, כמעט ביומו, שטויות אני מוציא ונגמר לי החרוז. כי אני סתם יושב וכותב ובעצם צריך למלא את הכוס, שלי כמובן. היא הכוס. ולמה תקראו את זה באופן כפול. כי ככה הרגילו אתכם במקום שממול. אוי זה נורא ואיום לדעתי שככה אני מצליח להקליד את השטויות האלה. ואני בכלל רציתי להתיישב ולכתוב. ואני רק רציתי לשיר. לעמוד על שולחן בידים ערומות לקרב תפוח עץ אל שפתים ענוגות ולשיר להלהלהלהלהלהללהללה ולשיר להלהלהלהלההלללהלהל והרגע ההוא הפרטי, וכאן הן מתרסקות והיא נוסקת וכתבתי על זה במקום אחר, אבל זה לא חשוב עכשיו. כלום לא חשוב עכשיו. אולי אתרכז בקולה שלי. הכוס ריקה. כבר אמרתי שאני צריך למלא את זה. שוב לפוצץ את השלפוחית. גם על הצמא כתבתי כבר במקום אחר. לא ברור מה הולך כאן הערב. אולי זה השפעת הירח המלא. כמו שהכתמים בשמש משפיעים על האנטישמיות, כך הירח המלא מוציא ממני את השטויות. רומנטיקה הוא בטח לא הוציא ממני. למרות שהייתי בדייט לוהט. סוער. כך הוא הוגדר. כן, אני נשרף ממנו כל פעם מחדש. ממנה. ממני. מהם. מהן, מהוא מיהו מיאו. נראה היה לי מקום מצוין להפסיק. אבל הדחף הזה הולך ומתגבר, הולך ומחריף, הולך ומחריש, הולך ומתר הר' שקרית. הריש שגויה. רציתי לכתוב הולך ומתכווץ. היא, זאת שדואגת לי, (יעלת הסלע אם לא הבנתם לבד), זאת שתפקידה לדאוג לי, עושה את זה די הרבה. יש בזה ערך תרפויטי היא צריכה להגיד. היא צריכה. לכתוב. היא תפקידה לנגב לך את הדמעות. זה בעצם שלמה ארצי. אני תפקידי למלא את השורות. בחללים. יש הרבה חללים בכל פוסט כזה. אין הרבה מתים בפוסטים שלי. צריך ייצוג לדעות הקודמים. התכוונתי לכתוב לדורות הקודמים. יש נציב הדורות הבאים בכנסת. מי יהיה נציבת הדור הבא בפוסט שלי. אולי צריך לפתוח בלוג פינחסה the next generation. כמו שיש בסטארטראק. ומי ישחק אותי? מישהו קרח? אמרו לי פעם הרבה פעמים. מלאן טלפים פעמים אמרו לי שאנטוניו בנדרס דומה לי. אם היתה לי אקסית מיתולוגית היא היתה אומרת לי שאני יותר יפה ממנו. היא ראתה אותו. עת השתחררתי. תגידו האם המשוגע הוא זה שפוצץ את המטוס? כי אז אני חייב לה התנצלות. אולי אכתוב לה אימייל מתנצל על הטעות הזאת. ועל עוד כל מיני טעויות שעשיתי איתה, ואחזור עליה, עם הזנב מקופל בין הרגליים. הגעתי רחוק. נוסע רחוק ומספיק כבר לשכוח את מה שרצית שאזכור. אדם הוא רק אדם. חיים. כהן. זה יפה. זה קורה. כשהדרך התמשכה לה. לא ידעתי איך זה בא לי. שום דבר. לא ידוע. רק ללכת. תלך, תלך, למה מי רואה אותך? לא רואה אותך ממטר. אוי, איך אני גולש. גולש. גולש. לא רעב. אכלתי. לא היה יותר מדי טעים. מוזר, דווקא עכשיו משפטים קצרים. כמעט לא מתחברים. אלא אם כן הבנתן, שגולש זה גולאש. גולאג. איפה סטאלין איפה? כשצריכים אותו. אל תעירו אותי. אל תקנו לי וורד גם בעטיפה של פרגמנט. אבל סתם וורד אני אשמח. אולי קצת תשומת לב. והכי חשוב. אל תדליקי לי נר. אפילו אם אביא לך אחד.