רציתי לקנות משהו במכרז של המדינה. באמת שרציתי לקנות משהו. אני מקבל את החוברת שלהם כל פעם. פעם רציתי לקנות שם מיקסר. לא לעצמי, אל דאגה. אבל רציתי. מאז אני מקבל את החוברת.
הפעם דיפדפתי בה עם צורך עצום לנסות ולקנות משהו. וככל שהצורך התעצם, כך התגברה גם המרה השחורה.
כי הדף הראשון כבר לא עשה לי טוב. כרטיסי טיסה זוגיים לכל מיני מקומות. ואני אין לי עם מי לנסוע. אין לי מה לעשות עם כרטיס טיסה זוגי. גם כך אטוס לי לחו"ל לבדי בקרוב, אז לא, ממש לא עשה לי טוב. את זה לא אוכל לקנות. ברור שבעולם המקביל הייתי מציע. אבל לייבניץ טיפש.
נמשיך באוטו. מה לעזאזל אעשה עם אוטו. לא שיש לי כסף לאוטו. אבל אני גם לא צריך אוטו. להסיע את המשפחה? ילדים? חברים? הורים? מה, למה שאקנה אוטו. טוב יופי, גם אוטו לא אקנה.
טלויזיות 752 אינצים. אבל אין לי קיר כל כך גדול. וחבר זה לא קיר אני יודע. והגודל לא קובע אני גם יודע. ויש לי טלויזיה גדולה מספיק. אין מה לראות בטלויזיה. אז למה שאציע לקנות טלוויזיה.
מקרר? לא צריך, תודה. מערכת ישיבה לסלון. ואין לי סלון. לא רוצה סלון. לא רוצה מערכת ישיבה. בקושי חדר יהיה לי. משלי. הליכון? מעדיף לעשות את הכושר שלי בים, למה ללכת בבית כשאפשר ללכת בים. עוד מקרר, עוד ספה, עוד הליכון, עוד מקרר, עוד ספה, עוד תנור אפיייה, מכונת כביסה. טוטו, לוטו חצילים. עד אין סוף, עד שהרכוש יקבור אותי. או שהדיכאון מהיעדר הרצון לרכוש יקבור אותי לפניו. מה בסך הכל ביקשתי? לרצות משהו מהמכרז של המדינה. לא שייך, לא למכרז, לא למדינה, ולא לשל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
