סיפורים מהמדבר
כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה. האנשים כאן נראים לי אחרת. קצת מוזרים, קצת תלושים, קצת לא קשורים. הם נראים לי אחרת. הכל כאן נראה אחרת. הצבעים דהים הרבה יותר. הרבה יותר צהוב. גם הירוק לא מאוד משכנע. החום דווקא כן. בכלל, הכל נראה מאובק. אולי זה בגלל שאני מגיע מהצפון, אולי זה בגלל שאני יודע שהכל יכול לקרות פה. מעין רולטה רוסית. אני יודע שפה, בדרום הרחוק, המאובק, החם, הדהוי, ההזוי, יכול ליפול טיל שיהפוך את הפוסט הזה לפוסט האחרון. ובכל זאת, אני לא חושב שזה קשור לזה, שזה קשור לתחושה הזאת. אולי כן, אולי זה הצבעים, האנשים, הדמויות, הסיפורים שרצים בראש בזכות השילוב הזה של דמויות כמעט צבעוניות עם רקע כמעט דהוי. אולי זה השעות בתחבורה הציבורית. ובכל זאת כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה.
הדמות הראשונה
לפעמים כל מה שצריך זה דמות.
האיש המבוגר עמד לו על אי התנועה שעון על מקלו. מקל עץ ישן ומבוגר כמעט כמו האיש. לאיש היה כובע לבן מצמר, כזה שכבר שנים רבות לא רואים פה. הוא היה עטוף במעין סדין לבן, אולי טוגה, אולי לבוש מסורתי של העדה שלו. הכובע והסדינים הלבנים היו תמונת ראי לעור גופו הכהה. הוא עמד שלו על אי התנועה וראה את האוטובוס מגיע לרמזור האדום. הוא נופף במקלו לאוטובוס שלא הגיב. האיש המבוגר נע בחוסר נחת על אי התנועה. הוא זז אנה ואנה מפה לשם, מחכה שהאור שלו יתחלף לירוק, מקווה שזה יקרה לפני שהאור של האוטובוס יתחלף לירוק. מדי פעם מרים את מקלו. זע בחוסר נחת. תחנת האוטובוס אחרי הסיבוב הבא, מרחק כמאה מטרים. האיש המבוגר ידע שהוא לא יספיק להגיע לאוטובוס. האור התחלף ברמזור לאיש המבוגר לירוק. הוא החל לרוץ לעבר התחנה. בו בזמן האוטובוס החל לנוע. גם האור ברמזור שלו הפך ירוק. האיש רץ ורץ. האוטובוס נסע. האוטובוס הגיע לתחנה ועמד. אחרי שלושים מטרים האיש המבוגר, העטוף סדין לבן, כובע צמר לבן והמחזיק מקל הליכה, הפסיק לרוץ. הוא התחיל ללכת. האוטובוס עדיין עמד. עוד עשרה מטרים של הליכה והאיש המבוגר הושיט את היד לכיס והוציא משם משהו. הוא קירבו לפיו. עוד חמישה מטרים. האוטובוס זז שני מטרים קדימה. הדבר שהוציא האיש מהכיס נפל. הוא התכופף להרימו. האוטובוס צפצף. האיש החיש צעדיו ולקח שאיפה ממשאף הוונטולין שלו. האוטובוס נע עוד שני מטרים קדימה. האתיופי המבוגר עם מקל ההליכה שלו התקרב עוד ועוד אל האוטובוס. כשהגיע נופף במקלו. דלת האוטובוס נפתחה והאיש המבוגר, העטוף סדין לבן, חובש כובע צמר לבן, עטוף בסדין לבן, מחזיק מקל הליכה בידו האחת ומשאף וונטולין בידו האחרת, מחוסר נשימה, נכנס והתיישב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
