סיפורים מהמדבר
כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה. האנשים כאן נראים לי אחרת. קצת מוזרים, קצת תלושים, קצת לא קשורים. הם נראים לי אחרת. הכל כאן נראה אחרת. הצבעים דהים הרבה יותר. הרבה יותר צהוב. גם הירוק לא מאוד משכנע. החום דווקא כן. בכלל, הכל נראה מאובק. אולי זה בגלל שאני מגיע מהצפון, אולי זה בגלל שאני יודע שהכל יכול לקרות פה. מעין רולטה רוסית. אני יודע שפה, בדרום הרחוק, המאובק, החם, הדהוי, ההזוי, יכול ליפול טיל שיהפוך את הפוסט הזה לפוסט האחרון. ובכל זאת, אני לא חושב שזה קשור לזה, שזה קשור לתחושה הזאת. אולי כן, אולי זה הצבעים, האנשים, הדמויות, הסיפורים שרצים בראש בזכות השילוב הזה של דמויות כמעט צבעוניות עם רקע כמעט דהוי. אולי זה השעות בתחבורה הציבורית. ובכל זאת כשאני מגיע לדרום הרחוק, החם, המאובק, אני מרגיש כאילו זאת לא אותה מדינה.
שתי דמויות
שתיהן היו ספק ישובות ספק כורעות ספק שוכבות על הדשא הירוק. הדשא היה ירוק והן שהו שם, רבצו שם, שרעו שם בנחת. בעצלתיים, כשבמרחק בטוח מהן, אולי עשרים מטר, אולי פחות, מצוי היה המקלט. משרה ביטחון על שתיהן. האחת מהן מבוגרת, לא מאוד, אבל מבוגרת. יושבת ישיבה בה היא נשענת על ידיה, מסתכלת על האחרת, משגיחה עליה מגינה עליה. כמו שהמקלט הגן על שתיהן, מפני סכנה לא ברורה כרגע. המבוגרת ידעה שאין סכנה כרגע, למרות שהמקלט נתן לה תחושת ביטחון. היא אהבה תחושת בטחון זאת. בייחוד כשהייתה עם השניה. תינוקת רכה בשנים, נכדתה, שעליה היא עכשיו משגיחה. תמיד דואגת שהתינוקת הנכדה תהיה בטווח עין. במרחק נגיעה. במרחק תפיסה. כדי שאפשר יהיה לנוע מהדשא שעכשיו נראה שלו אל עבר המקלט. אותו מקלט שאיפשר לה להרגיש בטוחה עם נכדתה כאן בדשא השליו, שלא תמיד נשאר כל כך שליו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
