חרונולוגיה חסרת חשיבות

פעם, תקרת הזכוכית היתה משהו ברור. שקוף שזה שם. כל הנשים שרצו להתקדם בחיים, ידעו שהן יתקלו בה במוקדם או במאוחר. לא היה טעם להתעלם מקיומה ולכולם, גברים ונשים כאחד, היה ברור שאם גבר ואישה, שווים בכל שאר הפרטים, מתראיינים לעבודה אז הגבר יתקבל והאישה לא. הגבר יקודם והאישה לא. הגברים ינהלו והנשים - אם הן לא במטבח מלכתחילה - אז לפחות שיהיו פקידות מנומסות. ושלא ינסו לטרוח, כי אין בשביל מה.

היום התקרה הפכה כל-כך שקופה לנו, שאנחנו אפילו כבר לא רואים שהיא שם. מרוב המהפכה הפמיניסטית אנחנו כבר בטוחות, אבל ממש, שברור-שיאו-כאילו-דה שלנשים יש זכות שווה בלימודים, באוניברסיטה, בתעשייה, באקדמיה, בהיי-טק. לא ככה?

אז זהו, שלא. מרב ניקיונות של הזכוכית היא נהייתה כל-כך שקופה, שאפילו לא רואים שהיא עוד שם. כמו בבית-מראות בלונה-פארק של הילדוּת, הזכוכיות מטעות, מפתות אותנו לחשוב שהן לא שם - עד שנתקלים בהן, head-on.

קחו את ההיי-טק לדוגמא. איזה יופי של דבר. נשים מוערכות כחברות שוות-מעמד בקבוצות פיתוח, הן עובדות מצויין בצוות, הן מקבלות משכורות עתק. מה בסך הכל מבקשים מהן בתמורה? מה שמבקשים מכל עובד היי-טק ממוצע: לעבוד מעלות החמה עד צאת הנשמה. שעות נוספות הרי כלולות בכלוב הזהב שקיבלתם ביום החתימה על החוזה הפרטי, זה כתוב שם, באותיות הקטנות, לגברים ולנשים כאחד. אז מה הבעיה?

שום כלום, רק שאולי הנשים רוצות להיות בבית עם הילדים בשעות הערב. (אני לא מדברת אפילו על המחיר הקידומי של חופשת הלידה שהוארכה בחודש-חודשיים כדי להיות עם הרך הנולד). אבל גם הגברים רוצים להגיע הביתה, תטענו? כן, בטח רוצים, אבל הגברים לא יכולים, הם צריכים לפרנס את המשפחה. ("אשתי האהובה, אני לא יכול לחזור יותר מוקדם, לאסוף את הילדים, וכו' וכו', את יודעת איך זה בעבודה, אם אני לא אעשה את השעות אז..." "אישתי האהובה, את יודעת שזאת נסיעת עבודה נורא חשובה לניו יורק לשבועיים-שלושה, תחזיקי מעמד, זה העבודה שלי, אין ברירה.") אבל הנשים, איי-יא-יאי. איזה מן אמא את אם לא תראי את הילדים לפחות שעתיים ביום? ואם תסעי לשבועיים לחו"ל, רחמנא לצלן? מה החברות יגידו? מה החמות תגיד? מה אמא שלך תגיד?

אז תעבדי משרה חלקית, את מייעצת בתום לב לאמא שרחמייך נכמרים עליה בראותך אותה מבכה על השעות האבודות בלי הילדים. ממ-המם. אין בעיה, היא אומרת. אני מתה לעבוד קצת פחות, נו, נניח רק 80% משרה. אחרי הכל המשכורת יפה בין כה וכה, את החלק העליון המס אוכל בין כה וכה, אז למה לא לנצל את הזמן להיות בבית? האמא רוצה את זה, היא מאוד רוצה אפילו. היא תעבוד יותר קשה ועם יותר מוטיבציה אם יתנו לה קצת זמן לילדים. הבעיה היחידה שאין מעסיקים חוגרת כמפתחת. משמע, תראו לי מעסיק אחד בהיי-טק שמוכן באופן יזום, עקבי, לקבל לעבודה אנשים בחלקי משרה. הרי בהיי-טק כשאומרים 100% מתכוונים 140% לפחות. אז מה ייתן להם 80%? הם לעולם לא יגידו, אבל יחשבו, "הרגע חתכת לי חצי המזמן שאת עובדת פה, בהנחה של 20% בלבד". זה לא משתלם לבוס, לא משתלם למעסיק. והאמא? או שתשכור נני, או שתוותר על המשרה בהיי-טק ותעשה קצת down-grading לעבודת ביניים, אולי תכנות באיזה בנק, אולי עבודה במשרד ממשלתי, פיתוח של משהו קצת פחות ריווחי וקצת פחות מתקדם. ועם הרבה הרבה פחות שעות. ככה יהיה לה גם זמן לילדים. וגם הרבה פחות משכורת, והרבה הרבה פחות סיכוי להגיע רחוק.

טוב, כזהו העולם האכזר של היי-טק, דוגמא לא טובה הבאת לנו, אתם ודאי אומרים. טוב, אז בפוסט הבא ננסה תחום אחר.

נכתב על ידי שין קאלי, חלק ראשון בסידרה.