חרונולוגיה חסרת חשיבות

עושה רושם שהשמאל מתמוטט, גוסס ונעלם.

לא, אין זה רק ביחס להצעות להפגיז שכונות בעזה. לא, אין זה רק בעקבות העובדה שיותר 60 פלסטינים נהרגים ביום אחד, והעיתונות כאן כמעט לא מתייחסת לזה (ולא הזכרתי את התגובות באותו פוסט).

זה גם העיתונאים עצמם שמייצגים את השמאל שמשום מה נעלמים.

עוד לא התאוששתי באמת ממותו של אריה כספי לפני מספר שנים.

הוא היה הראשון שהייתי קורא בעיתון הארץ. תמיד חריף, תמיד מענין, ולרוב חשבתי שהוא צודק.

שניים התחרו על מקומו.

האחד, יבדל לחיים ארוכים, תום שגב. אותו קוראים כבר ביום חמישי. תמיד מענין, תמיד חריף, ובדרך כלל צודק.

השני, מסתבר שגם אותו כבר לא אוכל לקרוא יותר. אהוד אשרי היה הכותב הראשון שהייתי קורא ב"הארץ השבוע" ביום שישי. עכשיו גם הוא זכרונו לברכה.

אז לא רק השמאל במציאות נעלם, גם הכותבים אותו נעלמים.

יום עצוב. תקופה עצובה.