בשלב מסוים, צריך לעבור לגור במקום אחר. כולם כאן עושים זאת. ואולי זו אחת הבעיות שלי. לא, לא לטייל אלא ממש לגור במקור אחר. טיול הוא הפסקה של החיים הרגילים. זמן אינסטנט להרפתקאות, לא חלק אינטגרלי מהחיים עצמם. לגור, לעומת זאת, זה חלק מהחיים. אין חוויות מסעירות, רק שונות. שונות שפותחת אותך, מלמדת, הופכת למורכבת, אבל לא שונות מסעירה. הרבה כאן עושים זאת. זאת המודרנה שמאפשרת זאת, קרוב באוסטרליה, בהודו או בסין. נוסעים לגור שם חצי שנה, שנה שנתיים. לגור, לחיות. ואולי השוני הוא בין לחיות ולחוות. כשאתה גר אתה חי בלי סערות, בלי חוויות גדולות. אתה משתנה, לומד, מתפתח, קולט אבל לאט, בלי רגש. וזה חשוב.
הבעיה לחזור, להכיר אנשים, נשים, שאף פעם לא עשו זאת. אני נראה אמיץ מאוד, הן נראות דלות. אפילו אם טיילו, אם חוו, כי לא חיו. זה בעצם להיות שייך לקבוצה אחרת, קבוצה גלובלית יותר, שרק עכשיו מובן קיומה. מובנת ההתחברות המהירה, למי שהיתה, נתפסה, כה זרה ולמעשה שייכת לקבוצה שלי הרבה יותר מאלה שמדברות בשפתי אך שייכות לקבוצה אחרת. אולי צריך לתת שם לקבוצה: קהילת הזרים הגלובליים. שמצאנו שהזרות המקומית נפגשת בדמיון הגלובלי. ויצאנו מאוד נגד דמיון זה, ושמחנו עליו כל כך.
מסתבר שהגענו אולי עברנו את השלב המסוים הזה.
כיון שאף אחת מכן לא מטריחה עצמה לבלוג האחר וכיון שזה לא ממש קשור לנסיעה עצמה אזי העתקתי את זה לפה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
