איני מרבה לרדת העירה. לעיר התחתית של חיפה העיר בה אני גר. מסיבות די מובנות אני חושב, כך זה די רחוק. משהו כמו חצי שעת נסיעה, אולי עשרים דקות, תלוי בתנועה. ואף פעם אין שם חנייה דבר שמוביל לכך שאני נוסע על הקטנוע והורס את גבי בגלל כל המהמורות בדרך, שלא נדבר על פסי ההאטה, אותן גבעונות שבונים ברחבי רחובות שנהגים רצוי שייסעו בהן לאט יותר. שיטה מצוינת להוציא את כולם משיוווי משקלם. ולהרוס לי את הגב. לכן זה לוקח חצי שעה על הקטנוע, שזו כבר נסיעה ארוכה למדי בשביל קטנוע.
הוריי לעומת זאת מרבים לרדת העירה. אימי נהגה לעבוד בעיר התחתית. (אני חושב שאני צריך לאכול.) ומשום כך מרבה ללכת לבעלי המלאכה שעובדים שם. אנשים שלרוב רק שמעתי את הסיפורים עליהם. הם אף פעם לא צעירים, זקנים למעשה, ועובדים בעבודות שכמעט נשכחו מלב. סנדלרים, שענים (עם סגול בש' בבקשה) מייצרי מטאטאים, ושאר עבודות מוזרות שכאלה. גם אבי פוקד את העיר התחתית לעיתים מזומנות. אבל אני משתדל להימנע מכך. אה כן, וגם התפיסה שהפשע הוא השולט בעיר התחתית לא מוסיפה לחן של חלק זה בעיניי.
לכן, ידעתי שהיום יהיה יום קשה, כיון שהייתי צריך להתרוצץ בשביל אימי. ובשבילי. להביא תמונות לפיתוח, החלק שעבר בהצלחה. שאלתי את מפתח התמונות היכן יש שען והוא אמר לי פה ממש ממול.
הלכתי לרחוב העצמאות וראיתי את השען. עם חלון ראווה מנופץ. העוזר שלו עמל על להוציא את מעט השעונים שהושארו בחלון הראווה, בעוד בעל החנות, צעיר דווקא, היה עסוק בלנסות להפיל את שברי הזכוכיות שנשארו תלויים. אכן, זה קרה בלילה שעבר. בעל חנות קרובה, גם הוא צעיר, בא להתעניין. גם לו פרצו לא מזמן. הרימו את התריס הצדדי, שברו את החלון, ונכנסו. כן, גם אצל השען כך היה. הרימו את התריס, שברו את החלון וניקו את חלון הראווה מהשעונים שהיו שם. שלושים ארבעים אלף שקל נזק. עם לום שברו את החלון, והרימו את התריס. עם לום. והעוזר המשיך לספר שגם לבעל חנות שלישית ממש עכשיו שברו את החלון של האוטו. תמונה של כאוס החלה להצטייר במוחי, אבל שילמתי על תיקון השעון והמשכתי בדרכי. למעשה, מייד התחלתי לתמוה, האם אכן כאוס או שמא שרשרת סיפורים העוקבת זו אחרי זו בגלל שכך סיפורים נוהגים לעשות. אבל, הנזק היה ממשי, השברים איימו לחתוך את בעל החנות שניסה להורידם, ולכן חברו, בעל החנות האחרת, הבהיר לו לעוזבם, יבוא הזגג וייעשה את מלאכתו. הוא גם המליץ על הזגג הקרוב. בעלי מלאכה קרובים זה לזה בעיר התחתית.
כמו הסנדלר ועושה התיקונים של אמי, שהוא היה תחנתי הבאה. בסימטה צרה, הסבירה אימי, אם הוא עובד, הדלת פתוחה, אפשר לראותו מהרחוב, יורדים שלוש מדרגות ומגיעים אליו. הגעתי לסימטה, ראיתי את המדרגות, יושב לו עומל ורוקע בנעל. עם פטיש שכזה. בתחילה חשב שבאתי לקחת נעליים, אבל לא. באתי בשביל תיק. הרבה זמן האיש לא תיקן תיקים, ובירר אם אכן אימי היא הלקוחה עליה אנו מדברים. "אישה מבוגרת" אמר הסנדלר שנראה זקן יותר מאותו עמית למקצוע שלו שיושב במקומו ולא עושה דבר. מוזר לשמוע מאיש זקן קורא לאישה "מבוגרת" בייחוד כשהיא אימי. ועוד יותר מוזר לשמוע שהוא הרבה זמן כבר לא תיקן תיקי עור שכאלה. אצלו הרבה זמן זה הרבה יותר זמן מאצלי, אני די משוכנע.
אפילוג שכזה לוקח אותי ללוס אנג'לס דווקא. על משקל בעלי מלאכה זקנים. כי חנותו של הסנדלר, המבולגנת מאוד, מלאה תיקים ונעליים, ומכונת זינגר ידנית גדולה, ועוד נעליים וחלקי עור, ומרצע ומרקע ושאר דברים בחוסר סדר לכל שאר העולם, וסדר מובן לבעל המלאכה עצמו, כל אלה הזכירו לי את בעל המלאכה שלי מלוס אנג'לס. גם הוא נהג לעבוד שעות מועטות בלבד, אבל עשה מלאכתו בנאמנות. גם הוא היה יושב בפתח חנותו, היא היתה מלאה בגלגלים, ופנימיות, וחלקים של אופניים. הוא היה מתקן אופניים. תיקן לי את שני הפנצ'רים שהיו לי באופניי, ותמיד התפעמתי מאותו בעל מלאכה מבוגר, זקן, שידע את מלאכתו בעיניים עצומות. הוא הזכיר לי את חנות האופניים באורנים, איפה שהיום קפה נטו. גם שם היו רק פנימיות ואופניים בחנות, ואיש זקן שתיקן אותם.
עולם הולך ונעלם של בעלי מלאכה, שמפנה את מקומו לחוסר סדר ואדישות מיואשת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
